עטיפת הספר 'לונדוניסטאן', מלאני פיליפס

האסלאם ואירופה: פוביה או פיכחון?

קיימות נקודות דמיון ראויות לציון בין השנאה שהופנתה כלפי היהודים שחיו באירופה עד מלחמת העולם השנייה לאיבה שהיא מנת חלקם של המהגרים המוסלמים החיים בה היום. ועם זאת קיים גם הבדל מכריע בין המקרים: בעוד שלפחד מפני הקנוניה היהודית לא הייתה אחיזה במציאות, החשש מפני שאיפות ההתפשטות שמציגים בגלוי בכירי ההוגים המוסלמים-ערבים אינו מופרך. הבנת ההבדל הזה היא בעלת חשיבות חיונית – בעיקר מנקודת מבטה של אירופה, אם ברצונה להעריך נכונה את ייחודו ומשמעותו של האתגר שמציב בפניה האסלאם ולהתמודד עמו כיאות.

12 בנובמבר 2013  |  מאת: ד"ר אוריה שביט

בבקתת עץ קטנה המשמשת כתחנת אוטובוס, בשיפוליו של כביש המוליך אל טירה מעטירה על פסגת הר המשקיף אל העיר הגרמנית הציורית מרבורג, נתקלתי בערבו של יום סגריר בכתובת גרפיטי שאינה משתמעת לשתי פנים: "לעזאזל עם האסלאם!".

במבט ראשון, הכתובת הטעונה עשויה להיראות תלושה לחלוטין מן הסצנה הפסטורלית של האתר השלו והמבודד, אך היא משקפת את הלך הרוחות השורר כיום באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, ביחס לאסלאם. מאז אירועי ה-11 בספטמבר, ונוכח ניסיונות חוזרים ונשנים של תאי טרור, הפועלים בהשראת אוסאמה בן-לאדן, להוציא אל הפועל פיגועים המוניים על אדמת אירופה, רבו גילויי העוינות כלפי המהגרים המוסלמים – החל בקריאות נאצה וכלה בהתקפות פיזיות על מסגדים ובתי עסק. סקרי דעת קהל מגלים כי חלקים גדולים מן הציבור מחזיקים בעמדה שלילית כלפי המהגרים ובעיקר כלפי זהותם המוסלמית. פוליטיקאים ואנשי ציבור – ולאו דווקא מן הקצה הימני של הקשת הפוליטית – מזהירים מפני התעצמותו של האסלאם ביבשת, וכלי התקשורת מחרים מחזיקים אחריהם. עמוד השער של השבועון הגרמני דר שפיגל, למשל, הציג במרס 2007 סהר מרחף מעל שער ברנדבורג. הכותרת הכריזה: "מֶכָּה-גרמניה: האיסלום השקט".

 קיימות נקודות דמיון ראויות לציון בין השנאה שהופנתה כלפי היהודים שחיו באירופה עד מלחמת העולם השנייה לאיבה שהיא מנת חלקם של המהגרים המוסלמים החיים בה היום. ועם זאת קיים גם הבדל מכריע בין המקרים: בעוד שלפחד מפני הקנוניה היהודית לא הייתה אחיזה במציאות, החשש מפני שאיפות ההתפשטות שמציגים בגלוי בכירי ההוגים המוסלמים-ערבים אינו מופרך. הבנת ההבדל הזה היא בעלת חשיבות חיונית – בעיקר מנקודת מבטה של אירופה, אם ברצונה להעריך נכונה את ייחודו ומשמעותו של האתגר שמציב בפניה האסלאם ולהתמודד עמו כיאות.

 אחת מנקודות הדמיון הבולטות בין האנטישמיות האירופית – הן זו הקלאסית והן זו המודרנית – לעוינות הנוכחית כלפי המהגרים המוסלמים נעוצה בחוסר ההתאמה בין שיעורו של המיעוט באוכלוסייה ובין האיום המיוחס לו. ערב מלחמת העולם השנייה מנו היהודים מעט יותר מאחוז (1.7 אחוזים) מכלל אוכלוסיית אירופה, אך הדבר לא מנע מרוב הגרמנים, ומאנטישמים רבים במדינות אחרות ביבשת, להאשימם בכל צרותיהם. שיעורם של המוסלמים באיחוד האירופי (ללא המצטרפות החדשות רומניה ובולגריה) הוא 3.5 אחוזים, אך אין בכך כדי לעמעם את נבואות הזעם בדבר כיבושה הצפוי של אירופה בידי האסלאם.

ההסבר המתבקש לחוסר ההתאמה הזה נעוץ בהתבלטותם של היהודים ושל המוסלמים, התבלטות המעצימה את נוכחותו של בן-המיעוט, "האחר", בעיני ה"אני", בן-הרוב. ואמנם, העוינות המסורתית כלפי היהודים ניזונה במידה רבה משונותם המזדקרת לעין. לפני האמנציפציה, היהודים הסתגרו בגטאות, קיימו מצוות שהבדילו אותם מן הנוצרים, דיברו בלשון ייחודית ואימצו סממני לבוש מובחנים. הגם ששיעורם בחברה הכללית היה קטן, ריכוזם במקומות יישוב מצומצמים והופעתם החיצונית הבטיחו כי כל מפגש של בן קבוצת הרוב עמם ייחקק בזיכרונו של הנוצרי ויעורר בו את הרושם כי מספרם של היהודים גדול יותר מכפי שהיה באמת. ה"יהודים החדשים", שניסו להשתלב בחברה האירופית לאחר שזו פתחה בפניהם את שעריה בשלהי המאה השמונה-עשרה, דמו אמנם בחזותם לבני הרוב, אולם טמיעתם בַּכּלל לא הייתה שלמה; הישגיהם הניכרים בתחומים שונים החשופים לעינו של הציבור – מדע, ספרות, בנקאות – וחלקם בתנועות רעיוניות וחברתיות רדיקליות חרגו בהרבה משיעורם היחסי באוכלוסייה והולידו דימויים וסטריאוטיפים שהיו טעונים בחשדנות ובקנאה. בין אם כמסתגר ובין אם כמתבולל, נתפס אפוא היהודי האירופי כמייצג של קבוצה גדולה מכפי שהייתה באמת, וחיזיון מדומה זה שירת היטב את התעמולה האנטישמית.

שונותם של המוסלמים ניכרת גם בלבוש, ואין זה מקרה שהחששות מפני התגברות השפעתו של האסלאם באירופה מתנקזים תכופות לדיון בשאלת כיסוי הראש. אישה שלראשה חיג'אב (כיסוי ראש), לא כל שכן אישה העוטה על עצמה ניקאב (רעלה), ולבטח אישה הכולאת עצמה בבורקה (כיסוי גוף מלא), תבלוט ברחוב אירופי הומה אדם, והיא עשויה להיתפס כביטוי ל"נוכחות מוסלמית משמעותית", גם אם מבחינה סטטיסטית היא מייצגת תופעה שולית.

ההתבלטות הפיזית של בני המיעוט המוסלמי, בדומה לזו שאפיינה (ועודה מאפיינת) את היהודים שומרי המצוות, משמשת אפוא ככליא-ברק לרגשות של פחד ושל שנאה. אלא שאילו הייתה השונות הזאת הסיבה היחידה לעוינותם של בני-הרוב, לא היה בה כדי להסביר מדוע הפכו דווקא היהודים והמוסלמים למושאיה העיקריים של האיבה כלפי האחר. היהודים לא היו החריגים הבולטים היחידים באירופה של שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים; הצוענים, לדוגמה, נתפסו אף הם כ"זרים" – אך אף שעוררו שנאה ונרדפו, הם מעולם לא נתפסו כאיום קיומי או כנשאיה של תרבות הזוממת להשתלט על העולם. באופן דומה, בצד המוסלמים יש "אחרים" נוספים שקל לזהותם בנוף האנושי והתרבותי של החברות האירופיות בתחילת המאה העשרים ואחת: צבע עורם של אפריקנים החיים ביבשת מזדקר לעין לא פחות מחזותם המזרח-תיכונית של רבים מן המוסלמים, וכיסוי הראש הסיקי המסורתי בולט לא פחות מזה המוסלמי.

אין אלו אפוא הסממנים החיצוניים של הנוכחות המוסלמית המעוררים את רגשי הפחד והרתיעה, אלא דבר מה המושלך עליהם ומתקשר אליהם בתודעה הקולקטיבית האירופית. את ההסבר לחשש מפני האסלאם יש לאתר במאפיין מופשט יותר שלו, שבו נעוצה נקודת דמיון נוספת בינו ובין היהדות – היותו דת ואומה כאחד, שניתן לדמיינם גם מרחוק.

יכולתו של היהודי לחיות בקרב אומה מסוימת אך לדמיין עצמו משתייך לאחרת, שאין לבניה טריטוריה משותפת או מוסדות שלטון משלהם, אמנם מאפשרת לו להשתלב במרחב פוליטי ותרבותי זר, אולם היא גם מעוררת תגובת-נגד חריפה. צביונה האלסטי של הזהות היהודית, קובע הסופר א.ב יהושע, הוא שעומד בשורש האנטישמיות, שכן העובדה שקיימים ביהודי יסודות וירטואליים מובהקים ההופכים את הזהות שלו לגמישה, לנזילה ולבעלת גבולות לא-ברורים וקשים לזיהוי, מאפשרת לצרף אליה לטוב או לרע פעולה וירטואלית מקבילה של הלא-יהודי, שיכולה להתחבר אל הזהות הזו בקלות יותר מאשר אל זהויות אחרות מוגדרות וברורות סביב טריטוריה, לשון ואלמנטים מסורתיים יוצרי זהות.

אך האם מדובר אמנם בחריג שאין לו אח ורע? בחינת התפתחותו של האסלאם מראשיתו ועד ימינו מעלה שאין הדבר כך. מה שכונן הנביא מוחמד בשנת 622, לאחר שהיגר ממכה למדינה, לא היה רק דת, אלא גם אומה – אומת אל-אסלאם (ואין זה אך מקרה שהמילה הערבית זהה לזו העברית). מוחמד תבע מן המצטרפים אל בשורתו לא רק לקבל על עצמם כתב-קודש, עיקרי אמונה והלכות מחייבות, אלא גם להשתייך למסגרת חברתית-פוליטית, המצייתת לסמכות של שליט והיוצאת בעת הצורך למלחמה. כך נקבע עיקרון היסוד של האסלאם כ"דין ודַוּלה" – דת ומדינה כאחד, שאין להפריד ביניהם.

לא חלפו אלא שלוש מאות שנה מזמן ייסודו של האסלאם, והאומה המוסלמית המוחשית שהייתה למדומיינת התפצלה לתת-ממלכות, שנבדלו זו מזו לא רק בשליטיהן, אלא גם בתפיסותיהן התיאולוגיות ובשיטותיהן המשפטיות. אולם גם בשעה שהמרחב המוסלמי התפרק לישויות נפרדות, ולעתים אף עוינות זו לזו, האידיאה של אומת האסלאם כקהילה דתית-פוליטית מאוחדת שמרה על חיוניותה. הממלכות המוסלמיות השונות והמתחרות לא תפסו את עצמן כיחידות בעלות זהות טריטוריאלית אתנית מובחנת, אלא כמייצגות הנאמנות של אומת האסלאם העל-אתנית והעל-טריטוריאלית. האחרונה שבהן, האימפריה העותמאנית, לא הייתה "תורכית" כפי שמקובל להציגה בטעות; היא הציגה עצמה כהתגלמות של אומת האסלאם, וככל שהחריפה חולשתה, כך גברה הישענותה על ייצוג זה.

התפרקותה של האימפריה העותמאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה הביאה למפנה בדרך שבה נתפסה ודומיינה אומת האסלאם. על חורבותיה של האימפריה קמו מדינות לאום טריטוריאליות, שהאסלאם מילא בהן תפקיד משני. בראשיתה של המאה העשרים חסרה אפוא האומה המוסלמית, לראשונה מאז כינונה, מסגרת טריטוריאלית כלשהי הטוענת לייצוגה. האסלאם איבד לא רק את אחדותו, אלא גם את הישויות המדיניות המתחרות שהתיימרו לגלם אותו.

מצבה של אומת האסלאם הדתית-פוליטית בזמננו מקביל, אם כן, במובנים חשובים למצבה של האומה היהודית לאחר גלות בבל: היא קיימת במישור מדומיין בלבד; אולם גם במישור הזה חוסים תחת כנפיה אמונות, סמלים וכיסופים שכוחם עדיין רב לרתק אליה רגשות של נאמנות והזדהות.

רצה הגורל, ובתקופה שבה הפכה האומה האיסלאמית לקהילה מדומיינת, נטולת ממד מדיני מוחשי כלשהו, החלה גם נהירה של מיליוני מוסלמים אל המערב. באופן אירוני, תנאי החיים במערב הקלו על אפשרות דִמיוּנה של אומת האסלאם. שכן, בעוד שהרודנויות השולטות בחלק מן החברות המוסלמיות מצרות את צעדיהם של אנשי הדת ומגבילות את יכולתם לדבר בשמה של האומה האיסלאמית, החברות המערביות, הפתוחות והליברליות, מעניקות להם ולצאן מרעיתם חופש מחשבה וביטוי ניכר. לכן, המהגר המוסלמי בלונדון, בפריז, באמסטרדם או בברלין יכול להציג את עצמו ולנהוג כחבר פעיל באומת האסלאם המדומיינת, מבלי לחשוש מן המרתפים החשוכים השמורים במדינות המוצא שלו לאנשי דת המרחיקים לכת בתביעותיהם.

אולם ה"אחר" המשייך עצמו לאומה המוסלמית הוא "אחר" שונה. אין לו דרכון זר, ועל כן אי-אפשר לדרוש ממנו לוותר על אזרחותו המקורית. זהותו נזילה, משתנה, רבת-פנים. הוא שייך בו-זמנית לשתי אומות שאינן קיימות באותו מישור. משום כך, בדומה לבן המיעוט היהודי, גם ה"אחר" המוסלמי הוא מושא שקל להשליך עליו דימויים ורגשות שליליים. במובן הזה, לפחות, יש אמנם מצע משותף רחב לאנטישמיות ולגילויי העוינות כלפי המהגרים המוסלמים.

ההשוואה בין היהדות לאסלאם אינה מתמצה במאפיינים המשותפים לשתיים. לצד הדמיון, קיימים גם הבדלים מכריעים בין האומה המדומיינת היהודית ובין האומה המדומיינת המוסלמית. הדיון בהבדלים אלו מחייב פסיעה בצעדים זהירים ביותר, אך אין להימנע ממנו.

אחד החששות העיקריים העוברים כחוט השני בחשיבה האנטישמית הוא הפחד מפני "חטיפתה" של הזהות הלאומית בידי היהודי. לפחד זה לא היה יסוד. היהדות, במהותה, היא זהות מכונסת בעצמה: אין לה יומרה מיסיונרית, והיא מערימה קשיים על אלה המבקשים להצטרף אליה. משאלתו של "היהודי הישן" הייתה שהגוי יניח לו לנפשו ויאפשר לו לחיות את חייו במסגרת אוטונומית ככל האפשר, ואילו משאלתו של "היהודי החדש" הייתה שזהותו היהודית לא תעמוד לו לרועץ בהשתלבותו בחברה הכללית. גיורה של אירופה הנוצרית מעולם לא עמד לנגד עיניה של היהדות. אותה נזילות מתעתעת של הזהות היא שאפשרה לאנטישמי לייחס ליהודי כוונות לא-לו, לדמיין אותו כחייל במערכה שתכליתה לשלול מאירופה הנוצרית או ממדינת הלאום האתנית את טבען "האמיתי".

בנקודה הזאת ההשקפה האסלאמית שונה בתכלית מן התפיסה היהודית. בניגוד לאומה היהודית, הרואה את עצמה כקהילה נבחרת, האומה המדומיינת האסלאמית מטפחת שאיפות אוניברסליות: היא מבקשת להקיף את כלל האנושות, וההצטרפות אליה אינה תובעת מאמץ מיוחד. למעשה, בעיני האסלאם, כל בני האדם נולדו מוסלמים; בתי גידול קלוקלים הם שהסיטו אותם מדרך הישר. הלא-מוסלמי המצטרף אל שורות אומת האסלאם אינו "מאמץ" את דת מוחמד אלא "שב" אליה. על כן, מצווה היא למוסלמי לעשות כמיטב יכולתו לקרב את המתנכרים לאסלאם אל האמת.

אבל היומרה להעברתם של הנוצרים אל חיק האסלאם אינה הנקודה היחידה שבה נבדלת האומה המוסלמית המדומיינת מן היהדות. נקודה נוספת נוגעת לטריטוריה שאליה מופנים כיסופיה הפוליטיים והדתיים של האומה.

עבור היהודים, הטריטוריה הזאת הייתה מאז ומעולם ארץ ישראל לבדה. רק שם, בארץ ישראל, אפשר לקיים ריבונות יהודית; רק שם, בארץ ישראל, ניתן להקים את בית מקדשם של היהודים; ורק שם, בארץ ישראל, יכול יהודי לקיים את תרי"ג המצוות במלואן.

האסלאם מציג תביעה ריבונית מסוג אחר. האומה האסלאמית המדומיינת אינה שוכנת כיום בשום מקום, אך היא מדמיינת את עצמה בכל מקום. הריבונות שאותה היא שואפת לכונן חובקת תבל ומלואה. לונדון אינה שונה מבחינה זו ממכה, או פריז ממדינה. כל אלה הן נחלותיו של אללה ועל כן גם נחלותיה של האומה.

איש המערב החש כי האסלאם מאיים על זהותו – אם כנוצרי מאמין, אם כנאמן של השקפת העולם הדמוקרטית-ליברלית, אם כבן לאומה טריטוריאלית – אינו רואה אפוא רק מהרהורי לבו. הגות איסלאמית בת-ימינו אכן שמה לה למטרה להפוך את האירופים למוסלמים – והיא עושה זאת במילים מפורשות, בגלוי, ללא גמגומים או שימוש בשפה דו-משמעית. לאדם המערבי יש גם הצדקה לראות בהגות האסלאמית הזאת איום על ריבונותו ועל זכותו להגדרה עצמית במסגרת טריטוריאלית מוגדרת; אומת האסלאם המדומיינת אכן מטפחת שאיפות להגמוניה גלובלית, שאותן היא מקדמת בעזרת אמצעי התקשורת ההמוניים – ובניה נדרשים לפעול בשמן של השאיפות האלה בכל מקום שבו הם נמצאים.

כאן מתגלה לעינינו הבדל מכריע בין האומה המדומיינת היהודית לזו המוסלמית: נזילותה וגמישותה של הזהות היהודית אפשרה לאנטישמי להשליך על היהודים את הפחדים האפלים ביותר שלו ולייחס להם את הרצון לשלטון עולמי. זהו מקור כוח המשיכה של הפרוטוקולים של זקני ציון ואינספור תיאוריות אחרות העוסקות ב"קנוניה" היהודית. אבל חתירתו של האסלאם לפרוש את מרותו על תבל כולה אינה פנטזיה קדחתנית של אירופים שטופי חרדה, אלא החזון שאותו הגו ושאותו מציגים בריש גלי בכירי ההוגים המוסלמים-ערבים עצמם.

 אין אפוא מנוס מן המסקנה: מבחינה רעיונית צרופה, החשש הרווח באירופה מפני האסלאם אינו מופרך. המאמין המוסלמי החי ביבשת חשוף להטפה המטילה עליו חובה דתית ופוליטית לפעול למען המרת דתם של הנוצרים ולמען החלת מרותה של אומת האסלאם על כל נחלה אפשרית, ובכלל זאת אירופה.

אלא שהחיים מורכבים יותר מן הנוסחאות המופשטות של חכמי ההלכה. בעולם המעשה, רוב המהגרים המוסלמים באירופה (גם אם לא כולם) אינם מתגייסים בשירות חזון אומת האסלאם או דוחים אותו. אחת הסיבות המרכזיות לפער בין ההלכה למעשה היא הרגש הדתי הרופף של רבים מהמהגרים. הגם שאלה מגדירים את השתייכותם לאסלאם כמסגרת הזהות העיקרית שלהם, הצהרה זו ריקה תכופות מתוכן; הם מבקרים לעתים רחוקות במסגד, אינם מקפידים על מצוות ואיסורים דוגמת ההימנעות משתיית אלכוהול ולא מעניקים משקל כלשהו ל"טובת האומה המוסלמית" בהכרעותיהם הפוליטיות. היחס שלהם לאסלאם רוחני בלבד – כמעט על גבול הפולקלור – ואין לו כל ביטוי ציבורי. כך, לדוגמה, בגרמניה: לפי הערכתם של ארבעת הארגונים המוסלמיים הגדולים במדינה, רק חמש מאות אלף מבין 3.4 מיליוני המוסלמים החיים בה משתתפים בתפילות יום שישי במסגדים ובחדרי התפילה – השתתפות שאפשר לראות בה אמת מידה מינימלית לזהות אסלאמית פעילה.

המעצור המשמעותי ביותר המונע מן המהגרים הזדהות מלאה עם אומת האסלאם כישות דתית-פוליטית מאוחדת הוא הבנתם של רבים מהם כי מדובר ברעיון מסוכן. הכרה זו הצמיחה הגות משגשגת משלה – הגות המבקשת לרסן, אם לא לשלול, את ההיבט הפוליטי והמיסיונרי של הזהות המוסלמית-אירופית. משקלה ההלכתי של ספרות זו אמנם אינו משתווה למשקלם של גדולי הפוסקים בעולם הערבי-מוסלמי, אך יש לה תהודה ציבורית עצומה.

גם בין אותם מהגרים אדוקים בדתם ופעילים בקהילותיהם, הרואים בעיני רוחם אומה אסלאמית גלובלית, רבים בוחרים במודע לגשר בין אמונתם ובין הרצון שלהם להתערות בחברה שבה הם חיים. במחקר השדה שערכתי בקרב מוסלמים גרמנים העידו נשאלים רבים על ניסיונם לשלב בין העולמות, לעתים מתוך הבנה ברורה, שהדבר מחייב אותם לחיות מתוך סתירה פנימית גלויה. יותר משהם מעוניינים לאסלם את שכניהם, הם רוצים לזכות בהכרה, ביחס של כבוד מחברה הרואה בהם תכופות אנשים מפגרים וחשוכים.

הדרך למימושו של חזון אומת האסלאם ארוכה ורצופה מכשולים ניכרים. אך אלה אינם יכולים לטשטש אמת פשוטה: כדי שהאומה הזאת תנתב את יחסי הרוב והמיעוט באירופה במסלול בטוח של התנגשות, אין זה הכרחי שרוב המהגרים המוסלמים – או אפילו חלק גדול מתוכם – ידמיינו עצמם כחלק ממנה ויפעלו בשליחותה; די במיעוט קטן אך נחוש ומתעצם בהתמדה.

המוסלמי האירופי העושה דרכו אל המסגד שונה מן היהודי האירופי העושה דרכו אל בית הכנסת; הוא מייצג פוטנציאל – ופוטנציאל היא מילת המפתח – של הישאבות אל קהילה מדומיינת, הרואה בחזונה את המערב כמוסלמי ואת האסלאם כסדר עולמי חדש. החשש מפני האסלאם אינו קסנופוביה גרידא; יש לו אחיזה מוצקה במציאות.

אוריה שביט הוא היסטוריון של המזרח התיכון החוקר את האסלאם באירופה במסגרת קרן 'מינרבה', קרן-בת של מכון מקס פלנק. ספרו "מלחמות הדמוקרטיה: המערב והערבים מנפילת הקומוניזם ועד המלחמה בעיראק" ראה אור בשנת 2007 בהוצאת מרכז דיין.

זוהי גרסה מקוצרת של המאמר, שהופיע בסתיו 2007 בכתב העת תכלת. את המאמר המלא ניתן לקרוא כאן.

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.