בחזית ההסברה בבריטניה: חמש תובנות משבוע האפרטהייד

בחודש מרץ האחרון יצאנו יחד, סטודנטים ערבים ויהודים, למשלחת לבריטניה ב"שבוע האפרטהייד הישראלי". שבוע האפרטהייד הוא יוזמה של ארגון ה-BDS ומטרתו לעורר מודעות לכיבוש הישראלי ואף לעודד חרם על ישראל. הוא מתקיים בכל שנה ביבשות שונות, ובאירופה, בייחוד בקמפוסים בבריטניה, הנוכחות שלו חזקה במיוחד.

במהלך השנה נפגשנו, הסטודנטים במרכז האקדמי שלם, ועברנו הכשרה אינטנסיבית בתוכנית דיפלואקט ובה זכינו ליזום פרוייקטים. משלחת ההסברה לקמפוסים בבריטניה הגיעה מתוך יוזמה שלנו הסטודנטים במרכז האקדמי שלם, והיא יצאה לפועל בתמיכתה של תוכנית דיפלואקט. התמריץ העיקרי שלנו לצאת דווקא השנה בשבוע האפרטהייד לבריטניה היה הפרסום של דו"ח AMNESTY, ארגון זכויות האדם הגדול בעולם, שמפרט במעל 200 עמודים מדוע ישראל היא כוח כובש מהירדן לים.

אז למה בכלל טסנו? על אחריות בהשמעת קול

כיום בבריטניה, הטון של ארגוני ה-BDS ושל הדו"ח שיצא מטעם AMNESTY  זורע שנאה כלפי ישראל ומחלחל עמוק לסטודנטים הבריטים, שמהם בעתיד תצא שכבת ההנהגה של בריטניה. האפקט של הדו"ח הזה כנראה עוד ישפיע על כולנו עוד שנים רבות קדימה.

דו"ח AMNESTY קורא להקמת מדינה שתהיה כל כולה פלסטינית. מהבחינה הזו, הדעה הפוליטית אינה רלוונטית כאן, הרי לא היהודים ולא הפלסטינים יתנדפו מכאן באחת. במקום לקרב בין הצדדים ולשאוף לתת מקום לפלסטינים וליהודים גם יחד, הדו"ח מגיע מבחוץ ונעדר ממנו כל שיח על מורכבות ועל רצון לחיים משותפים על האדמה הזאת. זה סוג הדברים שרק מחריפים את הסכסוך ומקטבים בין הצדדים. לכן מטרתה של המשלחת הייתה ברורה – אנחנו מצטרפים למלחמה בדה לגיטימציה של ישראל בקמפוסים על ידי שיח משותף וקרוב עם הסטודנטים.

החלטנו לטוס כי רצינו להשמיע קול אחר שכמעט ונעדר לגמרי מהשיח – קול של צעירים, יהודים וערבים, שאכפת להם מהמדינה שבה הם חיים ושרוצים לייצר פה מציאות טובה יותר. קול של צעירים ישראלים שחיים את הסכסוך באופן יומיומי ושחווים את המורכבות שבניסיון ליצור חיים משותפים בין יהודים לערבים. האחריות להשמיע אותו מוטלת עלינו.

כדי להבין שמשלחת כזו לא רואים בכל יום לא היינו צריכים לצאת מהארץ, מספיק שהגענו לנמל התעופה בן-גוריון. בעודנו צועדים בנחישות לעבר הטיסה, עוכבנו לתחקור. אחראי הביטחון הסתכל על הקבוצה שלנו במבט חשדני, וכשמרים הלבנונית-ישראלית הגיעה לדלפק – החקירה החלה רשמית. מי אתם? כמה זמן אתה מכירים? מהם המשלחת והארגון האלה? האם אתם נפגשים באופן קבוע? מטח השאלות המשיך והבודק הביטחוני זגזג בין תחקורים אישיים לקבוצתיים עד שלבסוף בהחלטה משותפת עם האחראית אפשרו לנו לצאת לדרך. הבנו שיהודים וערבים שיוצאים לייצג את ישראל בשבוע האפרטהייד יחד זה לא עניין שבשגרה, לכן בחרנו לחלוק איתכם את החוויות והתובנות שלנו מהשבוע המטלטל שעברנו יחד.

תובנה ראשונה: עבור רבים, דגל ישראל הוא סמל של גזענות

כשהקמנו את העמדה שלנו באוניברסיטת סאסקס, דרומית ללונדון, אחת מ-20 האוניברסיטאות הטובות באנגליה, עיטרנו את העמדה שלנו בדגלי ישראל. חצי שעה אחר כך הגיעה אלינו נציגה מהאוניברסיטה שקיבלה תלונות על גזענים הפוגעים ברגשות הסטודנטים בקמפוס. מתברר שהדגל של מדינה ריבונית ודמוקרטית המיוצגת באו"ם נתפס בקמפוס כדגל פוגעני ולאומני המייצג גזענות וכיבוש ואסור לתלות אותו ברחבי הקמפוס. זו נקודה שלא משנה כמה סיפורים שומעים עליה, קשה להאמין לה עד שחווים אותה.

תובנה שנייה: מתברר ששונאים אותנו. מאוד

ידענו שיש שנאה כלפי ישראל, ושסביר מאוד שהיא הולכת ומחריפה בשנים האחרונות, אבל הופתענו לגלות עד כמה. "אתם הורגים ילדים, מפציצים בעזה, גנבתם לפלסטינים את האדמות וביצעתם בהם רצח עם" – אלה חלק מהטענות ששמענו בשיחה עם שתי סטודנטיות מסומליה ומבנגלדש שטלטלה אותנו במיוחד ב-CITY UNIVERSITY OF LONDON, אוניברסיטה ציבורית ומחקרית בתוך לונדון שנוסדה כבר בשנת 1894. כשדיברנו איתן הן הופתעו לגלות שהמוסלמים בישראל זוכים לשוויון זכויות מלא, אך ברגע שהודינו שאנחנו "ציונים" שמעוניינים בשלום ובהגעה להסכם בין הצדדים בישראל – השיחה נגדעה באחת: "אתם ציונים? אז אנחנו לא מוכנות לדבר איתכם". קשה לגלות שהשנאה כלפי ישראל כה עזה עד שאין אפילו היתכנות לשיח.

תובנה שלישית: המפתח לשיח אינו טמון בעובדות אלא בחוויות אישיות

במשך השבוע פגשנו עשרות סטודנטים, ביניהם היו איראנים, לבנונים, אלג'יראים, פקיסטנים, דרום קוריאנים, וכמובן בריטים. הם התעניינו, תקפו, שאלו והביעו את עמדתם בנוגע לישראל. רובם סיפרו שזו הפעם הראשונה שהם מדברים עם יהודים וערבים ישראלים ושומעים את הסיפור של מדינת ישראל מנקודת מבטם.

באנו מוכנים להסביר. העמסנו על מוחנו נתונים, מספרים ותאריכים שקשורים לישראל עוד מימי בית ראשון ועד לעמדתה בנוגע למלחמת רוסיה–אוקראינה, אבל להפתעתנו הנתונים לא עניינו אף אחד. גילינו שמה שמעניין את הסטודנטים הבריטים זו דווקא החוויה האישית שלנו כצעירים שגדלו וחיים כיום בישראל. רק לחוויה האותנטית הזו שחווינו על בשרנו ויכולנו לשתף בה – רק לה היה אימפקט אמיתי. גילינו שהכוח של המשלחת בסופו של דבר היה טמון במגוון התרבותי והאתני שלנו, שהמשותף לו הוא אהבה אמיתית לישראל ושיח על אודותיה בגובה העיניים.

תובנה רביעית: הנרטיב התהפך – דוד הפך לגוליית

בעבר, המסר שמדינת ישראל בחרה להדגיש כלפי העולם היה התדמית של מדינה קטנה, שקמה על חורבות העם היהודי לאחר אימי השואה, ועליה להתמודד מול כל ארצות ערב הגדולות והמאיימות שסביבה. אבל היום המסר הזה פחות הולם את מדינת ישראל, סטארט-אפ ניישן עם כוח צבאי וטכנולוגי מרשים. זאת, בתוספת השינויים המהותיים במזרח התיכון, גרמו לכך שישראל כבר פחות מזוהה עם דוד ויותר מזוהה עם גוליית.

רק במשלחת הבנו עד כמה התדמית הזו של ישראל משפיעה על ההסתכלות של העולם על הסכסוך הישראלי–פלסטיני, במיוחד בעיני אלו שלא מכירים את נימי המחלוקת. הבנו שבעיה זו היא תולדה של תפיסה שטחית וחלקית מאוד של המתרחש בישראל ושצריך להשקיע זמן ומשאבים רבים כדי להראות מה קורה באמת בישראל. הטענה שאנחנו קטנים מול חזקים כבר לא תופסת.

סיכום: רדו לשורש הסכסוך, מצאו קרקע משותפת

מהי הקרקע המשותפת שעליה יכולים לעמוד יחדיו ערבי, נוצרייה, יהודים, דתיים, חילונים, ימנים ושמאלנים בישראל 2022? האם יש בכלל קרקע כזו?

אלו שאלות שמלוות אותנו מתחילת השנה במהלך ההכשרה שלנו והן קיבלו מענה דווקא ביציאה למשלחת. בכל דיון ובכל נושא שעלה, לא משנה אם הוא עסק בזכויות הערבים, במצב בגדה ובעזה, כל הוויכוחים על "מי התחיל את צוק איתן" ו"כמה משאיות אספקה ישראל מכניסה לעזה" – כולם נוגעים בענפים החיצוניים של הסכסוך ולא בשורש שלו. בכל דיון במשלחת ביקשנו לרדת לשורשן של תופעות הקצה ולשאול שאלה יסודית ומרכזית – האם מדינה יהודית בארץ ישראל היא דבר לגיטימי?

גילינו שההבנה הרזה ביותר של המושג ציונות – מדינה יהודית בארץ ישראל, עם שוויון זכויות מלא לכל המיעוטים שבה – איננה מקובלת בחוגים רבים בעולם ואף נחשבת לגזענית. ועם השליחות המשותפת הזו נותרנו: להסביר לעולם מהי מדינת ישראל, מה התשתית המוסרית שעליה היא עומדת, ולהילחם לא רק על ההסברה כלפי העולם, אלא גם על הקרקע המשותפת שנוכל לחיות בה יחד.