בוגר מצידנו – המדור שעוקב אחרי בוגרים והפעם: יהונתן כהן
אנחנו ממשיכים לעקוב אחרי הבוגרים שלנו, והפעם על הכוונת: יהונתן כהן, בוגר של התוכנית הבינתחומית לפילוסופיה והגות יהודית. בעברו קצין במגוון תפקידים בחיל חינוך, מודיעין ודובר צה"ל. כיום סטודנט לתואר שני במקרא במכון שכטר. עובד כראש מדור פיתוח עסקי ב"צים ישראל".
על שיתוק מוחין וכוח רצון
בכל פעם שאני מתחיל לראיין בוגר או בוגרת, קיימת ההתלבטות אם לפתוח איתו במה שהוא עושה אחרי הלימודים בשלם או לשאול איך הכול התחיל. במקרה של יהונתן כהן, ההתלבטות מתחילה עוד קודם.
אז איך להתחיל את הריאיון איתך? ישר לדבר על שיתוק המוחין או ללכת סחור-סחור?
(צוחק): מה שבא לך.
אז בוא נדבר על מה שאולי העסיק הרבה מאיתנו לאורך התואר, וחלקנו לא ידענו איך לגשת אליו.
אז בוא נתחיל ממה זה לא: לא, לא מדובר במחלה אלא בשיתוק מוחין; מילולית – שיתוק של תאים במוח. זה אומר שחלק מהתאים במוח במהלך הלידה או מתו או נפגעו כתוצאה מחוסר חמצן, והאזור שאחראי על התפקוד המוטורי נפגע הכי קשה, כמו גם האזור שאחראי על הראייה.
ובכל זאת, עם פגיעה מוטורית ופגיעה בראייה – קטפת הישגים בדרך: הלכת לישיבה, עשית צבא, התחתנת, התחלת לימודים אקדמיים… מה צריך בשביל שזה יקרה?
אז אולי זה יישמע קלישאתי, אבל כוח רצון. כלומר, היכולת להחליט לעצמי את הדברים שאני רוצה בחיים, להיאבק עבורם ולא לוותר כשקשה.
גלגלצ, קפה הפוך ויום פתוח
אז בעצם זה ה"קיו" שלי להתחיל לזגזג בין ההבנה של ההחלטות שקיבלת והבנת הקשיים שבדרך. נקפוץ 28 שנה קדימה, ואתה מחליט להירשם ללימודים אקדמיים. למה דווקא בשלם?
לשלם הגעתי לגמרי במקרה, דרך פרסום בגלגלצ.
חאלס, נו.
אמיתי; הייתה פרסומת על "למה לבנות הפוך" או איזה משחק לשון על קפה הפוך או משהו כזה ומשהו בזה סקרן אותי, אפילו מאוד. כשנכנסתי לאתר ורציתי להעמיק בקריאה, גיליתי שהיום הפתוח האחרון (!) לשנת הלימודים שאותה התחלתי בסופו של דבר היה למוחרת אותו היום. אז עם פרסומת על קפה הפוך ועם מעט קריאה באתר – החלטתי שאני הולך עם האינסטינקטים שלי, התקשרתי לאפרת והגעתי.
איזה מזל. אז אתה מגיע ליום פתוח בשלם, ובכל זאת – קשה לפספס שמדובר במקרה חריג. מה הייתה התגובה?
אפרת והצוות יותר משמחו לקראתי; יצאתי מהיום הפתוח (ואני אמיתי!) נפעם – ככה צריך לעשות יום פתוח.
הפרגון ברור ומהמם, ובכל זאת – איך נערכת ואיך נערכו לקלוט אותך?
אז הדיאלוג התחיל בניסיון להבין איך אני עובר מיונים כמו כולם, במיוחד כשחלק מהשלבים הם מיונים "חיצוניים" שלא מופעלים על ידי שלם ולמרכז אין השפעה על התוצאות. היה דיאלוג עם המכון שערך את יום המיונים הארוך, וזה היה הסימן הראשון ששלם באמת מוכן לקלוט אותי ולהתייחס אליי כאל שווה; שלא מדובר לא במס שפתיים על הרצון לקלוט מועמדים בעלי מוגבלויות אבל גם לא בוויתורים והקלות מרחיקי לכת (קוריוז: הגעתי למיונים יומיים אחרי החתונה שלי, אפילו על ירח דבש לא ויתרו לי!)
ולמה בכלל שלם?
תמיד רציתי ללמוד פילוסופיה, ואחותי אורטל למדה באונ' קולומביה בניו יורק, ואמרה לי שהמודל של Liberal arts מדהים, והבטחתי לעצמי שברגע שהמודל הזה יעשה עלייה לישראל – אני אהיה הראשון לקפוץ עליו. במקרה יצא ששנה אחרי השיחות עם אחותי – שלם פרסמו את התוכנית שלהם. חוץ מזה, תמיד נמשכתי למקומות קטנים ומכילים, שיאפשרו לי להתקדם מבלי לוותר לי ועליי.
ואיך עוברים תואר בשלם?
בהתחלה היה ניסיון להבין אם אני עושה את העבודות כמו כולם או שהמרכז ואני מוצאים איזשהו מודל שבו אוכל שלא יוותרו לי ומצד שני כזה שמכיר במגבלותיי ומתאים את הדרישות אליהן. אל תטעו – זה לא היה קל יותר.
מה זה אומר?
זה אומר שבקורסים שבהם זה התאפשר המירו לי את העבודות במבחנים בעל פה, ופעמים רבות זה היה קשה יותר כי זה היה מול המרצים עצמם. כלומר, ממש קבעתי מועדים עם המרצים, ומה שידעתי – ידעתי, ומה שלא – לא.
הקהילה של שלם: "אכפתיות אמיתית"
אתה מדבר הרבה על הפורמלי, ועל היחסים שנבנו בינך לבין המרכז האקדמי שלם – ובכל זאת, מהחוויה של הרבה מאיתנו, היכולת ליהנות מהתואר או לשרוד אותו קשורה ביחסים שנרקמו בינינו, הסטודנטים. איפה זה פוגש או לא פוגש אותך?
זה פוגש אותי לחלוטין, ואפילו מרגש אותי לדבר על זה. אחד היתרונות של שלם היה המחזור ומה שנוצר בתוכו וממנו. גם ברגעים של משבר (וברוך השם היו כאלה לא מעט) מה שעזר לי היה הידיעה שאני חלק מקבוצה שלא נטשה אותי ולא אני אותם. הרגשתי שיש כאן משהו אמיתי והדדי, ושכולנו באותה הסירה וחותרים לעבר אותה המטרה – וזה עזר לי מאוד. הרגשתי שאולי בפעם הראשונה, וסופסוף – באחד המאבקים שלי, אני לא לבד.
ואיך זה בא לידי ביטוי?
זה בא לידי ביטוי בעזרה בלימודים – אם זה ללמוד יחד או לכתוב עבודות קבוצתיות או לשבת גם בקיץ ולעבור איתי על החומר ולוודא שהכול בסדר, וגם אני הייתי עושה אותו הדבר בקורסים שהייתי חזק בהם. לקול שלי תמיד היה חשיבות בתוך המרקם הזה, כשבקלות במסגרות אחרות (בגלל רתיעה וחוסר הבנה) היו פוחדים לגשת, להעביר ביקורת או לתת לי להשמיע את הקול.
אבל הכי חשובות הן שיחות המועדון בהפסקות, שביטאו אכפתיות אמיתית לגבי מה שקורה לי בחיים. לראשונה הרגשתי שאני חלק מקבוצה שבאמת אכפת לה זה מזה, לא רק לצרכים לימודיים כמו מה שקורה בדרך כלל במוסדות לימוד אחרים, ואני לגמרי מדבר מהניסיון האישי שלי.
תכף נדבר על הניסיון האישי הזה, ועל מה שקרה אחרי שלם. אבל בכל זאת – זה נשמע טוב מדי, אידילי מדי. מה עם משברים? מה עם חששות שהתגשמו? הכול התבדה?
היו משברים, אבל הם לא קשורים בהכרח למוגבלות שלי אלא הם היו דומים ונשמעו בדיוק אותו דבר כמו המשברים של החברים שלי לספסל הלימודים; בעיקר האתגר לשלב בין הבית (כי בכל זאת הייתי נשוי טרי שגר במודיעין) לבין החיים בשלם שהיו שואבים, אינטנסיביים וקשים. היה קיץ אחד בין שנה ב' לג' שממש נשארתי לבד במועדון – כולם היו כבר בחופש ורק אני נשארתי עם החונך שלי (שהיה אז אורי איזק) כדי ללמוד למבחנים (שהחליפו עבודות). אלה היו רגעים קשים, אפילו שוברים. ועדיין – גם אז, חברים מהמחזור ששמעו שאני בשלם פשוט באו וישבו איתי לפעמים בהפסקות יזומות שלקחתי.
חוץ מזה, כן היו רגעים ששאלתי את עצמי אם אנשים מתחברים אליי מתוך רחמים או מתוך כנות חברית; אבל גם מי שאולי התחבר אליי מתוך רחמים בהתחלה – עם הזמן הרחמים נעלמו והרגיש לי שהקשר נהיה טבעי.
החיים שאחרי שלם: תואר שני בשכטר וקריירה בצים
עכשיו אפשר לדבר על החיים שאחרי שלם.
לקח לי הרבה זמן לעכל שזה אשכרה נגמר, בגלל שהחוויה הייתה לי כל כך משמעותית והייתי לגמרי בתוכה (בתקופה ההיא היו לי הרבה יותר שעות נועם-אמיר-רון-מיכאל מאשר הזמן עם בני המשפחה, ובהתאם הרגשתי שהחברים מכירים אותי ואני אותם הרבה יותר לעומק).
וכשנפלה ההבנה לבסוף?
אז כמו הרבה – יצאתי למין חיפוש אודיסאי של לאן נכון לי להמשיך כדי לגדול, להתפתח ולהתקדם. התחנה הראשונה הייתה ניסיון להתקבל לקורס הצוערים של משרד החוץ, ולצערי (לשון נופל על לשון) לא התקבלתי, מה שאילץ אותי "לתכנן מסלול מחדש" – שבעקבותיו התחלתי תואר שני במדעי היהדות במכון שכטר (בעקבות המלצתו של פרופ' קלנר האגדי, כפרה עליו!)
ולמה ללכת על זה? ואיך החיים בתואר השני?
אז לגבי השאלה הראשונה – תמיד נמשכתי למקרא ולא הרגשתי שהיה מספיק מזה במרכז שלם, או לכל הפחות – לא באופן המעמיק שאותו חיפשתי. לגבי השאלה השנייה – החיים בתואר השני הרבה פחות זוהרים (ראו הוזהרתם!); חשוב לדעת שבמוסדות אקדמיים של תואר שני אין חשיבות לקבוצה החברתית, שעליי זה מקשה, עם ובלי קשר למוגבלות שלי.
ומהבחינה האקדמית?
אני מתמחה במקרא, שזה אומר שרוב הקורסים בתואר הם מתחום המקרא, כמו למשל ריבוי קולות בספר הספרים שמדבר על ביקורת המקרא, היסטוריה של המקרא והמזרח הקדום, קורס על מקרא כמשאב ערכי לחברה הישראלית (ששייך בעיקר לאנשי חינוך, ובכל זאת לקחתי אותו) וכו'.
ואפשר לשחק איתך קצת בנבואה?
בטח.
לאן הדרך תיקח אותך (או אתה אותה) כשהתואר השני יסתיים?
אין צורך להתנבא. לפני כשלושה חודשים התחלתי לעבוד בחברת "צים ספנות" כראש מדור פיתוח עסקי באגף מכירות, שעוסק בעיקר בגיוס לקוחות חדשים. למדתי תחום חדש לגמרי – עולם הספנות, ייבוא וייצוא וגם כמה דברים על איך נראית מכולה מבפנים. אז אם חשקה נפשכם לייצא או לייבא, אני מזמין אתכם לדבר איתי.
אוקיי, אז לא נבואה – אבל אני מריח פסקה מיסטית בדרך.
(צוחק): אני ממש מרגיש שמאז שלם יש לי קארמה טובה שנפתחה; הרוב זורם לי, הרוב הולך לי, זורם עם הרוח וקורים לי דברים טובים.