הסיפור הישראלי: "ארבעה בתים וגעגוע" עם אשכול נבו

הצלחתו של הספר "ארבעה בתים וגעגוע", שיצא לאור בשנת 2004 בישראל ומאז תורגם לשפות רבות, הכניסה את אשכול נבו למרכז הזירה הספרותית בישראל. חלק מהמבקרים הספרותיים אף הכריזו על הספר ככזה שהכניס את נבו ל"מרכז הקאנון הישראלי החדש". ואכן, הספר נוגע בכל החיכוכים והמתחים המאפיינים את החברה הישראלית: שכול, דת, פיגועים, חורבות של כפרים ערביים והבתים החדשים שנבנים עליהן. אלה בדיוק החומרים שאותם אנחנו אוהבים לעבד במסגרת מועדון "הסיפור הישראלי", שבו כמה פעמים בשנה הסטודנטים שלנו קוראים ספר ישראלי משמעותי, נפגשים עם הסופר, ומנסים להבין קצת יותר לעומק את הספרות הישראלית, את החברה הישראלית ואת מורכבות הקיום שלנו פה.

ארבעה בתים שמספרים את סיפורה של החברה הישראלית

בשעת צוהריים שטופת שמש של תחילת החורף, התכנסו הסטודנטים במרכז האקדמי שלם כדי לפגוש את הסופר הישראלי המצליח אשכול נבו, שהגיע לדבר איתם על ספרו "ארבעה בתים וגעגוע". עוד לפני שהגיע נבו, התכנסו הסטודנטים לקבוצות דיון, שבהן הם התחממו בעזרת מרק קובה מעולה בליווי שאלות משותפות שעלו מהקריאה בספר.

לאלה מביניכם שטרם קראו את הספר, נאמר שהדרך שבה בחר נבו לעסוק בסוגיות החברתיות העולות ממנו היא דרך ארבעה בתים, שכל אחד מהם מורכב ממתחים ומכאבים אחרים המשקפים גם מתחים פנימיים של החברה הישראלית. הבית הראשון הוא דירה קטנטנה שבה גרים יחד לראשונה זוג סטודנטים – נועה ועמיר, שאהבתם מתחילה להיסדק. הבית השני, הוא ביתם של משה וסימה, שמשכירים את יחידת הדיור הקטנה שלהם לנועה ועמיר ומתווכחים אם לשלוח את בנם לגן דתי. בין שני בתים קיים חור אחד הביקורת שתפקידו הטכני הוא לאפשר הפעלת מתג של דוד חשמל משותף, ותפקידו הספרותי, כפי שנראה בהמשך, רחב יותר. הבית השלישי הוא ביתם של אברם וג'ינה, הוריו של משה, אך למעשה, זהו ביתו של צאדק, פועל מאתר הבנייה שממול, אשר עזב אותו כילד ב-48'. לבסוף, בבית שמעבר לשדה הריק גר זוג ששכל לאחרונה את בנו הבכור גידי, יחד עם בנם הצעיר יותם. כל הסיפורים עטופים בתקופה טעונה במיוחד: רצח רבין וראשית האינתיפאדה השנייה. אלו הם ארבעת הבתים. ומה לגבי הגעגוע? על כך בדיוק דיבר נבו במפגש.

על מגורים משותפים ופירוק: בין האישי ללאומי

מתברר שהגעגוע קשור לפרדה, וכי הספר נכתב מלכתחילה מתוך פרדה: "זה כבוד גדול בשבילי שקוראים ולומדים את הספר הזה כאן, אבל בעצם כתבתי אותו מתוך פרדה. כשהייתי בערך בגילכם עברתי לגור עם חברה שלי בדירה קטנה בקסטל. חשבתי שאנחנו מתחילים את החיים המשותפים שלנו, ואז אחרי עשרה חודשים נפרדנו, שזו דרך יפה להגיד שהיא עזבה אותי", מספר נבו בחיוך, וממשיך: "שש שנים אחר כך חזרתי לסיפור הזה, כי רציתי לפענח את הפרדה הזאת. מה במגורים המשותפים מפרק את האהבה? רק כשחזרתי לבקר בקסטל במסגרת התחקיר, החלה היזכרות בבתים שהיו מסביבנו, ומתוכה שאלות גם על הבית הלאומי". אותם המגורים המשותפים לא מאפיינים רק את הזוג הצעיר, מסביר נבו, אלא גם את קיבוץ הגלויות שלנו, ואולי זה מה שמביא גם לפירוק חברתי.

המוטיב הזה, של הקשר בין הסיפור הלאומי לבין האישי, חוזר הרבה לאורך הספר, וגם לאורך השיחה. "אני כותב קודם כול סיפור אישי, אבל הקשר בין האישי והלאומי הוא כמובן בלתי ניתן לניתוק, והרבה קונפליקטים אישיים יושבים על סיפורים לאומיים", טען נבו. הספר מדגים כיצד המציאות החיצונית חודרת פנימה, ואפילו בתוך המרחבים הפרטיים שלנו אנחנו לא באמת מוגנים מפני הסופות שמתחוללות בחוץ.

מי מכיר את החור שבקיר? על טשטוש גבולות

את הדיון עם נבו הנחתה זיו אשחר, סטודנטית בשנה ד', והשאלה הראשונה שהיא שאלה את נבו נגעה לגבולות: "שמנו לב שלאורך הספר הגבולות חוזר מוטיב של גבולות מטושטשים", פתחה. "מוטיב החור בקיר בין הבית של נועה ואמיר לבית של משה וסימה, מוטיב הבית חסר הדלת והגג שאליו בורח יותם, האח השכול, וגם גבולות פחות מוחשיים, כמו הקו בין שפוי לחצי משוגע, הם כמה דוגמאות לכך".

נבו מסכים עם האבחנה: "תראי, אני חושב שזה מייצג יפה את החברה הישראלית. הכול פה גולש להכול… אין גבולות ואין הפרדות. גם את הגבולות של הבית הלאומי שלנו אנחנו לא יודעים לצייר. הסיפור הראשון שכתבתי אי פעם הוא סיפור של קבוצת חברים שמשחקים כדורגל, שבגלל אי בהירות של הגבולות, באחד המשחקים מתפתחת פתאום תקרית אלימה והקבוצה מתפרקת. זה מאוד סימבולי. כשאין גבולות ברורים, הדרך למלחמה ולפירוק היא קצרה".

בהקשר הזה, בולט הסיפור של צאדק, אשר מעמיד בסימן שאלה גם את הגבולות של הסיפור הישראלי. "כשהגעתי לבקר בקסטל שמתי לב פתאום שיש חורבות של הכפר שהיה שם קודם, והבנתי שאני לא יכול לכתוב סיפור על בית בלי לספר גם את הזווית הזאת. ככה נולד הסיפור של צאדק", שיתף נבו. "ראיינתי כמה וכמה פלסטינים שהיו ילדים ב-48', ובכל הסיפורים חזר היחס בין המיתוס הפלסטיני שהם גדלו עליו לבין הסיפורים האישיים שלהם. זה היה לי מאוד קשה, כציוני, וכמי שגדל על האתוס הציוני. זה גם היה מאוד רדיקלי בזמנו, ראשית שנות ה-2000, לספר את הנרטיב הפלסטיני. הציבור הישראלי עדיין לא יודע להכיל את הנרטיב הזה בתוך הסיפור שלנו, אבל אנחנו חייבים לנסות".

תרגום, זרות וגעגוע

תרגום של ספר לעולם לא יהיה כמו המקור, אך כאשר הסיפור הפרטי משולב באופן עמוק עם הסיפור הלאומי, מלאכת התרגום הופכת קשה אף יותר. נבו משווה את החוויה של תרגום ספר לטיול בחו"ל, ומכאן צומח דיון בדמות נוספת בספר – מודי. מודי הוא דמות של ישראלי המטייל בעולם ואשר מכתביו שזורים בספר כמו רגעים של געגוע בין הבתים. נבו משתף אותנו בכך שכאשר הוא עצמו טייל בדרום אמריקה, ואחר כך גם בסיבובי המכירות של ספריו המתורגמים בחו"ל, הוא פגש זווית חדשה של הישראליות. הצורך להסביר ולענות על שאלות של זרים על המציאות הישראלית מעניק מבט אחר, או בניסוח אחר: הגעגוע מעצב מחדש את הבית.

"אתה יכול לתת דוגמה למילה או מוטיב שהיו קשים לתרגום במיוחד?" שאלה סטודנטית מהקהל. נבו חשב רגע, ושיתף: "למשל, כשהתחילו לתרגם את 'ארבעה בתים וגעגוע' לצרפתית, גיליתי שאין בצרפתית מילה לגעגוע. בהתחלה לא הבנתי את זה. בצרפת לא מתגעגעים? בסוף, השם של הספר בצרפתית הוא 'Quatre maisons et l'exil', ארבעה בתים וגלות'". ואכן, לאחר מתן השם החדש גילה נבו כי יש בספר ביטויים של גלות.

מלבד הגעגוע, יש עוד כמה דברים שקשה לתרגם. כדוגמה נוספת, בוחר נבו את המתיחות במשחק של בית"ר ירושלים נגד הפועל תל אביב. "שום הערת שוליים על הזיהוי של בית"ר עם הימין ושל הפועל עם ההסתדרות לא תעביר את מנעד ההתרגשות והפחד שחש אוהד הפועל באמצע יציע של בית"ר כשיש שער של הפועל", הוא טוען. גם רצח רבין, שדקויות שלו נכנסו לחיים האישיים ולקשרים הבין-אישיים של הישראלים בשנות ה-90, הוא נושא מורכב שקשה מאוד להעביר בתרגום.

ובכל זאת, מאמין נבו, יש שני ערכים חשובים בספרות מתורגמת. ראשית, היא מביאה טעימה מהארץ שלנו לישראלים שעזבו אותה וליהודים שמרגישים אליה קשר גם מבלי לחיות בה; ושנית, היא מאפשרת למצוא קשר והזדהות גם עם מי שלכאורה שונה מאיתנו. הוא מספר על מפגש עם עיתונאית יפנית שקראה את התרגום היפני לספרו החדש, וסיפרה לו בהתרגשות שאחת הדמויות בספר עוברת תהליך דומה לסיפור החיים שלה.

האירוע מסתיים, הסטודנטים מתפזרים, אך החוויות מהערב ממשיכות להתקיים, כפי שתיארה זאת במדויק אחת הסטודנטיות: "יש משהו מרגש בהבנה שבכל אדם ובכל סיפור יש כל כך הרבה רבדים וקשרים. נקודת המבט הזו נותנת לי להסתכל אחרת גם על האנשים שאני חיה איתם – איך גם החיים שלהם מסמלים משהו רחב יותר", והוסיפה: "זה עושה לי חשק לכתוב ספר בעצמי".

ואנחנו? אנחנו כבר מתכוננים למפגש הבא של "הסיפור הישראלי".