אסטרטגיות-על מול אתגרי המאה ה-21
מסגרת תיאום ביטחונית, מדינית וכלכלית של 'שלוש ועוד שלוש'
ישראל אכן שייכת, בתרבותה ובאורחות חייה, לאגן הים התיכון. תרגומה של זיקה זו ללשון מדינית-אסטרטגית הוא אינטרס לאומי. ואכן מאז 2016 התגבשה תבנית של מפגשים משולשים במזרח הים התיכון: מנהיגי יוון וקפריסין עם ראש ממשלת ישראל, וגם עם מנהיגי מצרים וירדן. אלו הן "אבני בניין" לארכיטקטורה אסטרטגית חדשה שצריכה לכלול גם את איטליה, במסגרת התייעצות של "שלוש ועוד שלוש": איטליה, יוון וקפריסין; ישראל, מצרים וירדן.
דפוס המפגשים והפעילות הנלווית
התבנית של מפגשים משולשים בין מדינות מזרח הים התיכון, כפי שהתבססה בשנתיים האחרונות, היא פרי יוזמתם המשותפת של שני המנהיגים ההלניים: ראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס, ונשיא קפריסין ניקוס אנאסטסיאדיס. ראוי לציין כי הם פועלים יחד למרות ההבדלים בזהותם האידאולוגית: אנאסטסיאדיס הוא איש ימין-מרכז, ואילו ציפראס שייך במובהק לשמאל הרדיקלי. דפוס המפגשים כולל קשר הדוק בינם לבין נשיא מצרים, עבד אל-פתאח אל-סיסי, שעימו התקיימו חמישה מפגשים משולשים עד כה. האחרון ביניהם התקיים בניקוסיה, בנובמבר 2017. מפגשי פסגה באותה מתכונת, שלוש פעמים עד כה (בניקוסיה, ירושלים וסלוניקי) מתקיימים באופן סדיר גם עם ראש ממשלת ישראל; המפגש הרביעי במניין, שהיה אמור להתקיים בראשית ינואר 2018, נדחה עקב אילוצים פוליטיים פנימיים שמנעו מנתניהו לעזוב את הארץ באותה עת. דפוס דומה החל להתממש גם עם עבדאללה מלך ירדן, שמפגש פסגה משולש איתו התקיים בניקוסיה (16 בינואר 2018). להלכה, אך ללא יישום עד כה, יוון וקפריסין מחויבות להידברות במתכונת דומה גם עם לבנון ועם הפלסטינים.
מפגשי פסגה משולשים אלה מסתיימים, על פי הדפוס שהתקבע עד כה, בהודעות משותפות ארוכות ומפורטות, המעלות על נס את פוטנציאל שיתוף הפעולה במזרח הים התיכון. הן מתייחסות גם למורשת ההיסטורית המשותפת ופורסות מגוון תחומים של עשייה המתבצעת בפועל, בדגש על התחום הכלכלי וניצול משאבי האנרגיה. מוזכרים במפורש האיומים והאתגרים ליציבות האזורית, כמו הטרור וההגירה, שהחמירו עקב ההתפתחויות בעולם הערבי ובייחוד בסוריה; אך הממד הביטחוני של שיתוף הפעולה מוזכר רק במרומז, אם בכלל. בפועל, דווקא בתחום זה נוצרו בשנים האחרונות דפוסי פעולה חדשים ומרשימים, ובכללם מגוון של אימונים צבאיים משותפים של ישראל עם יוון וקפריסין. ראויה לציון הודעתו של שר ההגנה היווני על כוונתו ליזום אימון אווירי משותף שיכלול בין היתר עמיתים מישראל וממצרים.
מעבר לפסגות עצמן – לפחות במשולש היווני-קפריסאי-ישראלי – מתורגמת התבנית המתגבשת ברמת ההנהגה לפעילות אינטנסיבית בשורה של סוגיות ספציפיות שהועלו בהודעות המשותפות. מתקיימים דיונים ברמה המיניסטריאלית בנושאים מספר במקביל, מפגשים תכופים של קבוצות עבודה בדרג המקצועי הבכיר, וכן מפגשים פרלמנטריים משולשים. היקפן הנרחב של הפעילויות הרב-צדדיות, לעיתים כמה מהן בחודש, הולך ומבסס את השותפות בין השלוש ומקנה לה משמעות אסטרטגית בראייה ארוכת הטווח.
מניעים ומשמעויות
הנסיבות שבהן נוצר דפוס זה של שיתוף פעולה אסטרטגי במזרח הים התיכון קשורות במישרין (גם אם הדברים בדרך כלל אינם נאמרים במפורש) לשילוב שבין שלושה גורמים מעצבים במערכת האזורית.
חשיבות מכרעת נודעת לעלייתו לשלטון, ב-2002, של טייפ רג'פ ארדואן, והשינוי ההדרגתי אך משמעותי שחל באוריינטציה הרעיונית והאסטרטגית של תורכיה. זו אומנם נתפסה באתונה ובניקוסיה מאז ומתמיד כאויב; אך עתה התחדדה תחושת האיום, לנוכח החשש (המבוסס) כי תורכיה חותרת למעמד של מנהיגות אזורית בגוון אסלאמיסטי מובהק. הקו שמוביל ארדואן, שיש המגדירים אותו גם כנאו-עותומאני, מסתמן כאתגר ראשון במעלה ליציבות המשטרים במצרים וירדן כמו גם לאינטרסים חיוניים של ישראל, בין אם מול עזה ובין אם בירושלים. הוא משתקף גם במהלכי הכוח בשטח סוריה.
נוספו לכך המצוקות הכלכליות שאליהן נקלעה יוון – ובעקבותיה גם קפריסין, שנגררה שלא באשמתה למשבר פיננסי. מציאות חדשה וקשה זו המחישה את תלותן בסדר המדיני-כלכלי האירופי (ובייחוד בגרמנים). מכאן החשיבות הגוברת – בראייתן של שתי המדינות – של החתירה לביסוס מעמד אסטרטגי עצמאי, הנשען בין היתר על השותפות המדינית, הביטחונית והכלכלית במזרח הים התיכון בנפרד מן המסגרת של האיחוד האירופי.
השפעה חשובה – אם גם עקיפה – נודעת למאפייני הטלטלה העוברת על העולם הערבי, שכבר קשה להמשיך ולכנותה, לאור הזוועות בסוריה ובזירות מערכה נוספות, בשם "האביב הערבי". בין השלכותיה הישירות על מאזן הכוחות במזרח הים התיכון ניצבת, בראש ובראשונה, בעיית גלי ההגירה (מסוריה ומלוב). לצידה בולטת פחות, אך חשובה יותר, מסתמנת שאלת המאבק על השלטון במצרים, הגדולה והחשובה מבין מדינות ערב; וכעת יש להוסיף לכך את השלכות ההתבססות האיראנית והרוסית בסוריה, לחופי הים התיכון.
כל זאת, במציאות אסטרטגית שבה חל פיחות בנוכחות האסטרטגית של ארה"ב במרחב; סין, רוסיה, ולא פחות מכך איראן, שואפות כל אחת בדרכה להפיק מכך תועלת ולבסס את מעמדן. ישראל, מסיבותיה שלה, מרחיבה את מעגלי העשייה הדיפלומטית בדרג המדיני העליון. היא מזהה הזדמנות היסטורית לפריצות דרך ביחסיה עם גורמי מפתח במערכת הבינלאומית ובזירה האזורית – ובכללן גם יוון וקפריסין – כמו גם עם מדינות בעולם הערבי השותפות לראייתה את מרכיבי האיום ("מחנה היציבות").
ספציפית, נקודת המפנה שהובילה לגיבוש המהלך הרב-צדדי של יוון וקפריסין – ולשותפות איתנה בנקודת המבט האסטרטגית בין אתונה, ניקוסיה וירושלים – הייתה שרשרת האירועים בקיץ 2013 שהביאה להדחתו של נשיא מצרים דאז, מוחמד מורסי, איש תנועת האחים המוסלמים (האח’ואן), ולעלייתו לשלטון של עבד אל-פתאח אל-סיסי. התערבותו של הצבא כנגד מורסי באה על רקע תנועה עממית רחבה – "תמרוד" (מרד) – שהוציאה מיליונים לרחובות כנגד התבססות האחים המוסלמים בשלטון. אף על פי כן, התערבותו של הצבא התקבלה בעין רעה במוסדות האיחוד האירופי בבריסל, ואף בראייתו של ממשל אובמה בוושינגטון. האחרון אף גילה מידה של אהדה לרעיון של עליית האח'ואן (ולמעמדו המדיני של ארדואן) כ"דמוקרטים אסלאמיים", שיציבו, לכאורה, מענה לאל-קאעידה ודומותיה מקרב התנועות האסלאמיסטיות האלימות.
ביוון – אפילו בקרב אנשי שמאל שהיו קורבנות הדיכוי של כת הקצינים בשעתם – וביתר שאת בקפריסין, קל וחומר בישראל, הצטיירו גישות אלה בארה"ב ובבריסל כתמיכה מסוכנת וחסרת אחריות בכוחות פוליטיים המקורבים לדרכו של ארדואן. בניקוסיה ובאתונה התחדד החשש כי כוחות אלה חותרים לקעקע את מה שנותר מן הסדר המדיני הקיים במזרח הים התיכון. רתיעה משותפת זו מדרכם של האיחוד האירופי ושל ממשל אובמה תרמה גם היא לקרבה בין השלוש.
היבט נוסף שתרם להידוק הקשר בשנים האחרונות – מטבע הדברים – הוא הפוטנציאל לניצול משותף של משאבי הגז במזרח הים התיכון. נבדקת ההיתכנות של צינור גז שיחבר את השדות של ישראל וקפריסין ליוון, ומשם גם לאיטליה, או לחילופין הפקת חשמל בקפריסין והעברתו בכבל תת ימי ליעדים באירופה. עסקת הגז בין ישראל למצרים עדיין מצריכה פתרון לשאלת ההולכה – אולי, פרדוקסלית, דרך ירדן. מימושה, בכל מקרה, אינו בהכרח סותר, ואולי אף משלים, את החזון של אינטגרציה אנרגטית. זו יכולה לכלול את ה"שלוש ועוד ושלוש" (ישראל, יוון, קפריסין, מצרים, ירדן, איטליה) ואולי אף מעבר לכך: מדינות באגן האדריאטי (אלבניה, מונטנגרו, קרואטיה), ואולי בבוא העת גם תורכיה.
משמעותה האסטרטגית המידית של ההתקרבות בין שש המדינות, בדגש על מצרים וירדן, היא שישראל מעגנת ומבצרת את הסכמי השלום שלה עם שכנותיה החשובות ביותר. היא מרחיבה את "ארגז הכלים" שבאמצעותו היא יכולה לסייע לשימור היציבות הן בירדן והן במצרים – שיש לה משמעות אסטרטגית עליונה עבור ישראל. יש ביכולתה גם לסייע לשיקום הכלכלי ביוון וקפריסין, ולחיזוק המחנה האזורי השותף לדאגותיה נוכח המדיניות התורכית והאיראנית. כמו כן, ברמת אסטרטגיית-העל מול הפלסטינים, היא הודפת בהצלחה, בגזרה זו ובכמה אחרות, את המאמץ לבודד אותה ולטעת בציבוריות הישראלית חשש מפני מצור מדיני – חשש העלול להביא להחלטות יסוד שגויות. ישראל משדרת אפוא סימנים של חוסן ושל יכולת לתרום ולסייע.
בתוך כך, היא גם רוכשת לעצמה בעלות ברית (אומנם בלתי פורמליות) מקרב חברות האיחוד האירופי. ראוי לזכור כי נוהלי האיחוד קובעים שהחלטותיו מתקבלות פה אחד, ולכל חברה בו יש למעשה זכות וטו בסוגיות מדיניות החוץ. באמצעות הזיקה למדינות חברות ניתן אפוא לנטרל מראש הצהרות וצעדים אנטי-ישראליים, שחלק ממדינות האיחוד האירופי מקדמות שוב ושוב בדיונים פנימיים.
מישור אחר, "מעשי" פחות אך משמעותי מאוד, נוגע להעמקת ההשתייכות הים-תיכונית. זאת במסגרת השיח הנוגע להגדרה ההיסטורית של האזור, ולזהותה של ישראל כישות לאומית מתחדשת במולדתו של העם היהודי, 70 שנה לאחר הקמת המדינה. כפי שכבר נאמר במקומות אחרים, ישראל אכן שייכת, בתרבותה ובאורחות חייה, לאגן הים התיכון, ולנופים שטופי השמש שתיארו קאמי בספריו וכמה מטובי המשוררים שלנו ביצירותיהם. תרגומה של זיקה זו ללשון מדינית-אסטרטגית הוא לפיכך אינטרס לאומי במובן העמוק של המילה: אינטרס בכינון זהותה הלאומית הלגיטימית של ישראל כ"חלק מן הנוף" ולא כנטע זר. תרגום זה יכול להינתן הן במסגרת הרחבה, הקיימת זה עשור, של "האיחוד למען הים התיכון" (UfM) המשכו של "תהליך ברצלונה" מ-1995 – והן במסגרות של "גאומטריה משתנה" במזרח הים התיכון, כמו המשולש הישראלי-הלני והרחבתו האפשרית.
צלע נוספת במשולש הכפול?
העיסוק באפשרויות לייצוא הגז הוביל הן את ישראל והן את שותפותיה, בשנים האחרונות, להידברות אינטנסיבית עם ממשלת איטליה. חברת האנרגיה האיטלקית, ENI, היא המפתחת במקביל את שדה "זוהר" (Zohr) שמול חופי מצרים. כאמור, ממשלת איטליה היא שותפה גם בבדיקת ההיתכנות של אפיקי הובלת אנרגיה ממזרח הים התיכון לשוק האירופי (המנסה להשתחרר, ולו חלקית, מן התלות באספקה מרוסיה). מעורבותה הגוברת של איטליה, אחת המדינות המובילות באירופה, שממנה באה גם שרת החוץ של האיחוד, יכולה להקל על יוון וקפריסין ולתרום ללגיטימציה של מהלכיהן (אם כי הן מצפות ממנה לעמדה תקיפה עוד יותר כלפי תורכיה). העמקתה של זיקה זו ועיגונה כמסגרת התייעצות קבועה ורב-ממדית היא גם אינטרס ישראלי מובהק.
הקשר הישיר בין ישראל לאיטליה, בדרג המדיני העליון, היה הדוק וחם, הן בתקופת סילביו ברלוסקוני והן בממשלת המרכז-שמאל של מתאו רנצי. יורשו של רנצי בתפקיד, פאולו ג'נטילוני, שמר על דפוס היחסים, אם כי באינטנסיביות פחותה וללא גוון אישי. היחסים בין שתי המדינות אומנם אינם חסינים מפגיעה, אם עקב תוצאות הבחירות ישתתף בשלטון גורם אנטי-ישראלי מובהק כמו בפה גרילו, הליצן לשעבר ומנהיג מפלגת "חמשת הכוכבים", אך הניסיון היווני יש בו כדי ללמד שגם במצבים כאלה (כבמקרה של "סיריזה", מפלגת שמאל רדיקלי מן הקיצוניות באירופה) הראייה הלאומית הרחבה יותר עשויה למנוע הידרדרות.
ראייה אסטרטגית מסוג זה, גם במקרה האיטלקי, יכולה לנבוע מזיהוי משותף של איומים, הגובר על הפערים הפוליטיים. עבור הממשלות ברומא, האיום המסוכן ביותר בשלב זה נובע מפוטנציאל ההגירה ההמונית מאזורי מצוקה בצפון אפריקה. במיוחד מדאיג את ממשלות איטליה המצב בלוב, שהייתה מושבה איטלקית מ-1911 ועד מלחמת העולם השנייה. משך שנים הייתה איטליה בין הטובות בידידותיה של תורכיה באירופה והמובילה מבין התומכות בצירופה לאיחוד, אולם תמיכתה של תורכיה בגורמי האחים המוסלמים במאבק האלים על השליטה הפוליטית בלוב הוליכה לקרע ולקו איטלקי תקיף התומך ב"מחנה היציבות" באזור.
בדומה ליוון ולקפריסין, גם איטליה נמנתה לפיכך בין אלה שהיו מוכנות לקדם בברכה את חילופי המשטר במצרים, ורומא הייתה הבירה המערבית הראשונה שבה ביקר סיסי כנשיא ב-2014. מציאת שדה "זוהר" בראשית 2016 תרמה גם היא להידוק קשרי איטליה-מצרים, שגם לישראל יש עניין בהם. עם זאת, היחסים בין רומא וקהיר נקלעו בה בעת למתיחות עקב נסיבות מותו של סטודנט איטלקי, ג'וליו רגני (Regeni), שחקר את התארגנות רוכלי הרחוב בקהיר. גופתו נמצאה בראשית פברואר 2016 מושלכת במדבר, לאחר שנחטף ועבר התעללות קשה, כנראה מידי המשטרה או שירותי הביטחון. ניסיונות חוזרים ונשנים לחלץ מן המשטר המצרי הסבר מהימן לפרשה לא הועילו, והאירוע ממשיך להטיל את צילו על הקשרים בין שתי המדינות, נוכח הזעם שעורר בציבור האיטלקי ובדרג הפוליטי הבכיר.
מנגד, שיקולים אסטרטגיים, בדגש על שיתוף הפעולה במלחמה בטרור, ובייצוב הכוחות המתנגדים לאחים המוסלמים בלוב, כמו גם האינטרסים של חברת ENI רבת העוצמה, הובילו למיתון הלחץ (והחלפת השגריר האיטלקי בקהיר). המשטר המצרי, מצידו, לאחר הכחשה ממושכת, הודה שרגני היה נתון למעקב של "סוכנות הביטחון הלאומי" (לשעבר ה"מבאחת'" – המקבילה לשירות הביטחון הכללי), בין היתר בחשד המופרך שריגל למען ישראל. לכל הנוגעים בדבר, ברמה האסטרטגית, יש אינטרס להביא את הפרשה הקשה לסיומה; אך בנסיבות שנוצרו הדבר ייתכן רק אם יחול שינוי בתרבות הפראנויה וההסתרה, ובדינמיקה של מאבקי הכוח בין גורמי הביטחון במצרים.
יתרונותיה של מסגרת רב-צדדית
נדרשים, אפוא, שינויים יסודיים בתרבות הפוליטית המצרית, כמו גם תמורה עמוקה באקלים הציבורי כלפי ישראל, שנותר עוין גם 40 שנה לאחר הסכמי קמפ דייויד. ייתכן כי אלו יכולים להתממש רק במסגרת רחבה יותר ש"תעטוף" את היחסים הבילטרליים – המתוחים, לעיתים – בין ישראל למצרים. שייכות משותפת למסגרת המקדמת יעדים משותפים אולי גם תפיג במידת מה את הפראנויה בקהיר. רק מתוך עמדה בסיסית של מחויבות הדדית בין שותפים שווים (לא "תכתיב מלמעלה", כבמקרה האמריקני) יתאפשר גם שיח אפקטיבי על הצורך בתיקון ליקויי יסוד במערכת המצרית, החל במנגנוני הדיכוי מבית וכלה בניהול הבעייתי של הלחימה בסיני. הידברות כזו יכולה להתנהל במסגרת תיאום רב-צדדית, גמישה ופורמלית למחצה. לצד מגוון שיקולים נוספים, מדיניים, ביטחוניים וכלכליים, ההתמודדות עם האתגר המצרי – שיש לו חשיבות עליונה לביטחונה ועתידה של ישראל, גם אם הוא נדחק כיום לשולי התודעה הציבורית – היא לבדה סיבה בפני עצמה לנסות ולכונן מסגרת מעין זו.
במקביל, תסייע התגבשות הפורום לעיגון הקשר עם ירדן – במסגרת המכירה במעמדה הייחודי כ"ים תיכונית של כבוד", עם נמל סחר (בריבונות ישראל) בחיפה. ירדן אכן נוטלת חלק בכל מסגרת ים-תיכונית רב צדדית – דיאלוג הים התיכון של נאט"ו, תהליך ברצלונה והאיחוד למען הים התיכון, וההידברות הים תיכונית של הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (אבש"א, OSCE) מול מגוון איומים, כולל התבססות איראן בסוריה, חשיבותה האסטרטגית של ירדן רק תלך ותגבר, ולא רק עבור ישראל.
מערכת מגעים חצי-רשמית כזו כבר קיימת במערב הים התיכון – ויש לזכור כי היא "עוטפת" סכסוכים חריפים ומתמשכים כמו המאבק המרוקני-אלג'יראי בסוגיית סהרה, ואף מלחמת האזרחים המתמשכת בלוב; היא אינה בהכרח מועדון ל-like minded בלבד. שמה הרשמי הוא פורום מערב הים התיכון,[1] אך היא ידועה יותר, גם בהודעות ופרסומים מטעם הפורום, כ"דיאלוג החמש ועוד חמש". המסגרת, שהוקמה במפגש ברומא בשנת 1990, הוגדרה כתגובה וכהיענות של חמש האירופיות – על פי הסדר הגאוגרפי, פורטוגל (הגם שאינה, למעשה, מדינה ים תיכונית אלא אטלנטית), ספרד, צרפת, איטליה ומלטה – להקמתו בשנת 1989 של "איחוד המע'רב הערבי" (AMU) הכולל (באותו סדר) את מאוריטניה, מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. בניסוח המופיע באתר הפורום, "ה-5+5 התגבש כנקודת מפגש שבה מדינות חברות יכולות למצוא פתרונות משותפים לבעיות שהן מתמודדות איתן יחדיו, והתורמת לאינטגרציה טובה יותר באגן הים התיכון בכללותו".
בדצמבר 2003 (בתוניס) ובאוקטובר 2012 (בוואלטה, בירת מלטה) התקיימו מפגשי פסגה של מנהיגי ה-5+5, אך הקשר השוטף מתנהל בדיונים ברמת שרי החוץ ובעיקר בדרגי עבודה. בין הסוגיות שעל הפרק מוזכרות ההגירה, הביטחון, התחבורה, התיירות, החינוך, איכות הסביבה ואנרגיות מתחדשות. כפי שמציין אתר הפורום, היעד הוא לאתר מהלכים המניבים תוצאות קונקרטיות (result-based) – ובהמשך לכך, "פרויקטים של שיתוף פעולה אזורי המזוהים על ידי הפורום מיושמים באמצעות היכולות האופרטיביות של מזכירות האיחוד למען הים התיכון, שמושבה בברצלונה".
מעבר לסוגיה המצרית, עשויה לצמוח תועלת ביטחונית וכלכלית משמעותית מבנייתה של מסגרת מקבילה במזרח הים התיכון – שתתחיל את דרכה, לפחות, כ-"שלוש ועוד שלוש". למעשה, מדובר ביצירת קשר – מתבקש וטבעי – בין כל "המהלכים המשולשים" המתבצעים כבר, בהובלת קפריסין ויוון; מה גם שבמקביל מתבצעים (גם במישור הפומבי, כמו עסקות הגז, אספקת המים, והשימוש בנמל חיפה כנתיב סחר) מהלכים בילטרליים בין ישראל לבין מצרים וירדן. בחלק ניכר מן המקרים, שילוב רב צדדי עשוי ליצור אפקט סינרגטי שרק יעצים את התועלת לכל הצדדים. יש ערך מעשי, בהקשר זה, ליכולת להגיש פרויקטים רב צדדיים, בייחוד בתחומי התשתית הכלכלית והאנרגטית, למסגרות "איחוד הימה"ת", שמדיניותו מחייבת שתמיכה כספית תינתן רק בנושאים המשלבים בין מדינות משני עברי הים.
מטרת כינונה של מסגרת התייעצות במזרח הים התיכון לא תהיה אפוא לגרוע מחשיבותו של ה-UfM אלא להפך: להניח יסודות להצגת דרישה תקיפה בפני מוסדות האיחוד האירופי בבריסל להגדלה משמעותית, פי כמה וכמה, של משק המשאבים המוגבל מאוד (מיליארדים בודדים, בהשוואה למשל לסכומים שהושקעו בחבילת החילוץ ליוון) המוקצה כיום באמצעות מוסדות ה-UfM בברצלונה לפרויקטים על-לאומיים באגן הים התיכון. בתקופת כהונתה של מוגריני (האיטלקית) בבריסל, יש סיכוי למצוא לכך אוזן קשבת – בשלב שבו תלותה של יוון בסכומי סיוע עצומים מתחילה לרדת, ואפשר להקצות כספים לפרויקטים ים תיכוניים גם שלא על חשבון הסיוע ליוון.
סיכוי זה ישתפר ביתר שאת אם תימצא דרך לשלב במסגרת זו גם את איטליה – ובהמשך, גם את מדינות החוף האדריאטי, שחלקן (אלבניה, מונטנגרו) מחכות לדעתן כבר זמן רב מדי ב"חדר ההמתנה" של המוסדות בבריסל. מדובר במהלך מדיני סבלני וממושך, שניתן יהיה אומנם לזרזו אם תחול "תזוזה" מדינית עם הפלסטינים, אך חשוב שלא יהיה זה תנאי להתקדמות ("קודם שלום", ככותרת ספרו של אורי סביר מלפני עשור, העוסק גם בחזון הים תיכוני). ההיגיון המדיני צריך להיות הפוך: היינו, שהנחת יסודות איתנים וארוכי טווח לשיתוף פעולה אזורי במזרח הים התיכון היא שתיצור, גם אם בטווח הארוך, סיכוי טוב יותר לפתרון פשרה שיהיה בו, לצד המחיר, משום רווח לכל הצדדים, ויאפשר גם לפלסטינים למצוא את מקומם.
כפי שכבר צוין, תכליתו של פורום ה-3+3 (והרחבתו בהמשך) לא תהיה להטיל מצור מדיני או כלכלי על תורכיה – אלא אם מגמת ההקצנה במדיניותה תימשך ותציב איום גובר על יציבות האזור. לפורום המוצע (בשונה מן ה-5+5, שכאמור כללו גם את לוב בעידן קד'אפי) יהיה אומנם גוון מובהק יותר של שותפות דרך, אך אין זה צריך לפסול את האפשרות של "הזמנה פתוחה". בעידן שבו התנהלותה מעוררת מורת רוח גוברת גם בוושינגטון, מדיניותה הנוכחית של אנקרה אומנם אינה מאפשרת לה למצוא את מקומה במסגרת זו – ויש יסוד להניח שזו תהיה גם עמדתה של תורכיה עצמה. יחד עם זאת, האפשרות לשילובה – כולל בתחום האנרגטי – צריכה להישאר פתוחה, כל עוד יש תקווה לשינוי פוליטי שיביא לתיקון המגמה הנוכחית. נדרשת הסתלקות שיטתית של תורכיה מן התמיכה הפעילה בגורמים אסלאמיסטיים, לצד נכונות להעדיף מהלכי אינטגרציה על פני לשון האיומים והפעילות החתרנית המופנית כיום כלפי יוון, קפריסין, ישראל, המשטר המצרי ואף ירדן (בהקשר הירושלמי). אם כך יקרה, ייפתח פרק היסטורי חדש בתולדות הים התיכון.
המלצות
על ישראל להמשיך לפתח בתנופה את כלל מרכיביו של המשולש הישראלי-יווני-קפריסאי, כולל הממד הביטחוני.
במקביל יש להעמיק, במישור הכלכלי והביטחוני כאחד, את מרכיבי השותפות בין מצרים, ירדן וישראל.
גורמי התכנון המדיני של ישראל, בתיאום עם יוון וקפריסין, צריכים ליזום את המהלך הבא – בכפוף למצב הפוליטי באיטליה שלאחר הבחירות. זאת על בסיס מיפוי האינטרסים המשותפים והמשלימים זה את זה שבין השלוש לבין מצרים וירדן, מחד גיסא, והצלע האירופית של המסגרת המדינית המוצעת – איטליה והמצטרפות הנוספות האפשריות.
רשימת אינטרסים זו, שיש לתת לה ביטוי מוצהר, היא רחבה ומגוונת: החל בהתמודדות האסטרטגית עם האיום הגלום במדיניותו של ארדואן, וכלה בניצול נבון של מאגרי הגז במזרח הים התיכון. כל אלה מקנים משמעות ארוכת טווח לביסוס הזיקה האסטרטגית ביניהן, ובמידת האפשר, עיגונה במסגרת סדורה, אם כי בלתי פורמלית, של התייעצויות רב-צדדיות.
את המטרה אין להגדיר במושגים של "הכלה" (מול השלטון באנקרה) אלא של פתיחת אפשרויות: למעגל זה תוזמן להצטרף גם תורכיה, אם כי סביר שהצטרפותה בפועל תתממש רק אם תפנה לנתיב מדיני ורעיוני שונה במהותו מזה שבו מוביל אותה ארדואן כיום.
לישראל, הן מסיבות מדיניות-אסטרטגיות והן לנוכח שאלות רעיוניות ותרבותיות לגבי זהותה ומקומה באזור, יש עניין רב (וגובר) להבליט את שייכותה הים תיכונית, לטפח קשרי גומלין בין העמים ולעודד זהות ים-תיכונית משותפת אל מול הערביות והאסלאמיזם הרדיקלי.
יש לעודד את הממשל והקונגרס בארה"ב להגיב בחיוב ולדרבן הקמת מסגרות שת"פ בים התיכון. הארכיטקטורה הנבנית והולכת צריכה לסמן לדרג הפוליטי והמקצועי בוושינגטון שהים התיכון איננו רק נתיב תקשורת ימי (SLOC) כלשון הצי.
המבנה החדש יוכל במידה מסוימת גם לסייע בהכלת ההשפעה הרוסית המתעצמת, אם כי יש יסוד להניח שבמוסקבה יראו באהדה את כינונה של מסגרת המחזקת את ידידיה המסורתיים – "העולם ההלני", ומסייעת למצרים בעמידה נגד האחים המוסלמים (המוגדרים ברוסיה כארגון טרור). חשוב לקיים קשר רצוף עם מוסקבה כליווי למהלך.
[1] לעיון בפעילות הפורום ניתן לפנות לאתר www.http://www.westmediterraneanforum.org.
מענה ביטחוני חזק, שינוי חברתי, ולוחמה אידיאולוגית: אסטרטגיה רבתי שתביס את הטוטליטריות האסלאמיסטית
שבע-עשרה שנים לאחר 11/9/2001, "המלחמה הארוכה" עדיין חסרה הגדרה ברורה. כדי להביס את הטוטליטריות האסלאמיסטית על כל פלגיה, נדרשת גישה בעלת שלושה מרכיבים, ומוסיפה להן ממד אידיאולוגי מוצק.
שבע-עשרה שנים לאחר 11/9/2001 – יום שנצרב בתודעה כידוע לשמצה לא פחות מפרל הרבור – "המלחמה הארוכה" עדיין משתוללת. קבוצות ומשטרים טוטליטריים אסלאמיסטיים עדיין מהווים איום פעיל בכל האזור שמשתרע מדרום-מזרח אסיה ועד מערב אפריקה, עם מוקדים במזרח הים התיכון, המפרץ הפרסי והים האדום, כמו גם בערים מרכזיות במערב. אך עדיין יש צורך בהמשגה ברורהי לגבי תכליתה של מלחמה זו, זהותו של האויב והאמצעים שיש לנקוט לא רק כדי לבלום אלא גם להביס אותו.
מה יש בשֵם? הדרך שבה הוגדרה "המלחמה הארוכה" מונעת משיקולים אידיאולוגיים וגם מעשיים, כשהמטרה היא להשתמש בשפה המעודדת מוטיבציה, שתרחיב את בסיס התמיכה של הקואליציה המונהגת בידי ארה"ב. למרות זאת, לא נמצאה עדיין הדרך להציע מטרה בהירה שאפשר להתלכד מסביבה בקלות. המונח הראשון שהוטבע על די הנשיא בוש, "מלחמה גלובלית בטרוריזם" (GWOT), שיקף את השפעת הפיגוע של 11/9/2001 ואת הפן הביטחוני של המלחמה. אולם טרוריזם כשלעצמו אינו אויב, אלא כלי המשמש בידי האויב. פעמים רבות נאמר שלְדַבֵר על מלחמה בטרור זה כמו להגדיר את מלחמת העולם השנייה כ"מלחמה נגד טנקים (או צוללות)". כשבוש דיבר על "ציר הרשע", הוא התקרב יותר להגדרת קבוצה של אויבים, אך בהתחשב בכך שצפון קוריאה ואיראן הושארו שתיהן מחוץ להגדרה, אז גם מונח זה אינו מסביר כראוי את מטרת המלחמה.
חלק מההוגים הניאו-קונסרבטיבים שמילאו תפקיד חשוב בהשראת החלטות המדיניות של הנשיא בוש במהלך חמש השנים הראשונות של המלחמה, דיברו עליה לעיתים כעל "מלחמת העולם הרביעית", ובכך רמזו בעצם שהאתגר שמציבים הכוחות האסלאמיסטיים משתווה לאתגרים שהציבו הנאצים במלחמת העולם השנייה והסובייטים במהלך המלחמה הקרה ("מלחמת העולם השלישית"). היה לזה היתרון של הוספת ממד אידיאולוגי, אם כי לא לגמרי מפורש, למאמץ המלחמתי המתמשך, אך זה גם ביטא את הציפייה לכך שתבוסה צבאית נחרצת של האויב, כפי שקרה ב-1945, תוביל לתהליך טרנספורמטיבי שיביא את ארצות האסלאם לחיות בהתאם למה שנקרא אחר-כך "אג’נדת החופש".
אך לא כך התגלגלו הדברים, וכשהצטברו הבעיות של "היום שאחרי", בחר הממשל החדש של ארה"ב בגישה שונה לגמרי לעצם טבעה של המלחמה. הנשיא אובמה היה בהחלט מוכן להשתמש בכוח כשצריך, כפי שהדגימה הפשיטה הנועזת שבה נהרג בן לאדן, עמוק בתוך שטחו של כוח גרעיני מוצהר. אך הוא לא היה מוכן באותה מידה להתחייב למלחמה נגד אויב אידיאולוגי. למעשה, בהסטת מרכז הכובד למושג "התנגדות לקיצוניות אלימה" (CVE) ב-2014, העניק ממשל אובמה למאבק נימה ברורה של פרויקט בעבודה סוציאלית.
בעקבות פסגת הבית הלבן בנושא CVE בפברואר 2015, הגיח אל רחבי העולם מגוון רחב של פעילויות – ויש שיאמרו "תעשייה" של פרויקטים ויוזמות – בתמיכתו של ממשל אובמה. הפעילויות התמקדו בקהילות מיעוטים במערב ובשכונות פגיעות במדינות מתונות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי. חלקן השאירו חותם חיובי, בעוד שאחרות היו לא יותר ממעשי תרמית. הבסיס המשותף לכולן היה האמונה שרפורמה חברתית, תשומת לב רבה יותר לצרכי הצעירים, שיפור כלכלי ומעורבות פוליטית, במיוחד עבור אלה הנוטים לחוש מנוכרים ופגועים, יחלישו את האנרגיות המזינות תופעות כמו דאע"ש וקבוצות רדיקליות אחרות. למרות התוצאות העלובות, מאמצי ה"דה-רדיקליזציה" בבתי כלא ובבתי ספר היו חלק מפרויקט כללי זה. בהקשר זה התגלעו מתחים בין פעילי CVE בעלי האוריינטציה החברתית, השואפים לשכנע ולצרף אליהם רדיקלים פוטנציאליים, לבין הסוכנויות והכוחות השונים בעלי האוריינטציה הביטחונית באזור ובמערב השואפים לשבור, לדכא ולכלוא את הטרוריסטים בפועל ואת הטרוריסטים הפוטנציאליים לעתיד.
על אף שהוא מובל בידי קבוצה של אנשי מקצוע בעלי השקפת עולם מוצקה, ממשל טראמפ טרם הציע הגדרה ברורה משלו למלחמה. לא יהיה קל לעשות זאת בתוך המערבולת של המתחים הפוליטיים בארה"ב ובמערב כיום. אך רצוי שזה לא ייעשה בדרך המוכרת של השמצת כל המאמצים הקודמים (גם אם הנשיא בעצמו מתפתה לעיתים קרובות לעשות זאת). אכן, אסטרטגיה תקיפה שמטרתה להביס את הטוטליטריות האסלאמיסטית יכולה ואף צריכה לכלול יסודות גם של מבצעי "המלחמה הגלובלית בטרוריזם" (GWOT) וגם של פרויקט ה"התנגדות לקיצוניות אלימה" (CVE).
אולם אסטרטגיה זו צריכה לכלול ממד שלישי וחשוב ביותר: מערכה אידיאולוגית מכוונת, שמטרתה להפריך את הטענה הכוזבת שהאסלאמיזם מייצג את "הדת האמתית". ואכן, המסר המרכזי במערכה זו הועבר ב-1/1/2015 על ידי נשיא מצרים עבד אל פתח א-סיסי, כשהוא קרא לאולמה (המלומדים האסלאמיים) של אל-אזהר לשנות, או למעשה לזקק, את השיח הדתי ולקרוא תיגר על הטירוף של מה שקרוי "העמדה הפונדמנטליסטית".
לכן, מה שנדרש הוא גישה בעלת שלושה מרכיבים שמטרתה להביס, ואם אפשר גם להרוס, את הטוטליטריות האסלאמיסטית המודרנית והמהפכנית על כל צורותיה. המרכיב הראשון חייב להיות צבאי מטבעו, עם תמיכה והזנה של מודיעין מוצק שניתן לפעול על פיו. כשארגונים רדיקליים מצליחים בשדה הקרב, כפי שהצליח דאע"ש ב-2014, שום כמות של עבודה סוציאלית או שכנוע אידיאולוגי לא תוכל לבטל את הנזק. מוחותיהם של הצעירים – החל מנוער נוח-להתלהב בטוניסיה וכלה בנערות בריטיות בגיל העֶשְרֶה, שחלקן אפילו אינן מוסלמיות – נלכדו בידי תחושת ריגוש והרפתקה. ההכרח הראשון, כמו במלחמה הגלובלית של בוש ובמתקפת המזל"טים של אובמה, הוא להרוג או לשבות ג'יהאדיסטים סלפים ולהשמיד את מה שהם מכנים מדינותיהם או הפרובינציות שלהם. בה בעת, כל האופציות, כולל סנקציות, פעולות נסתרות ולוחמה גלויה, צריכות להיות על השולחן, כדי להניא את המשטר באיראן מלרכוש נשק גרעיני וכדי לרסן את חתרנותו באזור. יתרה מכך, יש צורך להעריך מחדש את התפיסה של "ברית" מערבית עם תומכים של תנועת האחים המוסלמים, כדוגמת טורקיה של ארדואן והנהגת קטאר.
המרכיב השני צריך לתמוך בסדר היום של CVE במידה מסוימת, אך לדחות את התפיסה שפתרונות כלכליים וחברתיים יכולים לבוא במקום המאמץ הביטחוני. אלה צריכים לבוא זה בעקבות זה. לחץ צבאי ומודיעיני מתמשך אמור להעלות באופן קבוע את המחיר על השתייכות לטוטליטריות האסלאמיסטית על כל צורותיה, ואילו מדיניות כלכלית נאורה ויצירת הזדמנויות יש בהן כדי להגדיל את התועלת היחסית שהאסלאמיסטים יוכלו להבטיח לאנשים צעירים שכיום אין להם עתיד. אולם יש צורך בקווים מנחים תקיפים ביותר, כדי להבטיח ששימוש טוב ייעשה במימון הבינלאומי הניכר המוקדש לפרויקטים של CVE ולא שהוא יבוזבז על פרויקטים גחמניים שאינם עומדים במבחן הבסיסי ביותר של יעילות.
לבסוף, את שני המרכיבים הראשונים צריך להשלים ממד שלישי, כלומר, מאמץ מערכתי בכל הרמות (מהצהרות מדיניות רמות-דרג ועד ספרי לימוד ורשתות חברתיות) לחסל את האותנטיות כביכול של העמדות האסלאמיסטיות. יש לחשוף את פרצופן האמתי: יציר כלאיים של תפיסות אסלאמיות סלקטיביות וההשפעה רבת-הכוח של הטוטליטריות המודרנית והמהפכנית, סטייה אידיאולוגית שמקורה במערב, לא בעולמו של האסלאם. המונח “פונדמנטליזם” הוליך שולל יותר מדי אנשים וגרם להם להאמין שהאידיאולוגיה האלימה הזו היא, למעשה, התגלמותן של אמונות אסלאמיות "פונדמנטליות" ישנות, בעוד שלמעשה זהו תוצר של הזמנים המודרניים.
ברור שעבודה זו צריכה להיעשות בתוך עולמו של האסלאם; זהו עיקר המסר של א-סיסי למלומדים באל-אזהר בנאום שלו בינואר 2015. תנועת NU (Nahdat al-Ulama), "תחיית המלומדים" באינדונזיה, שמנהיגה ביקר השנה בישראל, מציעה מודל אחר של מתינות וסובלנות. עם זאת, הקריאה לרפורמה פנימית ול"תיקון השיח הדתי" בתוך האסלאם צריכה להיות מגובה במסר תקיף מאוד ממנהיגי המערב בעלי ההשפעה: "האסלאם אינו האויב, האסלאמיזם הוא אויבנו המשותף". דחיית הרעיון המובע בתזה של הנטינגטון בדבר "התנגשות בין תרבויות" – כפי שעשו בוש ואובמה, כל אחד בדרכו שלו – היא מרכיב חשוב במלחמה האידיאולוגית. הוא יכול לשמש כדי לבודד את הרדיקלים, ולהבטיח לכוחות מתונים באמת (בניגוד למניפולטורים "הפרגמטיים" מסוג האחים המוסלמים, שאינם נוטשים לעולם את האמונה הטוטליטרית הבסיסית שלהם) שיהיה להם תפקיד למלא לאחר תבוסתם של האסלאמיסטים.
ישראל יכולה לתרום באופן דיסקרטי למאמץ הגלובלי, וזהו אינטרס אסטרטגי שלה לעשות זאת. ההישגים המצוינים של כוחות הביטחון וקהילת המודיעין הישראליים בסיכול טרור אסלאמיסטי בישראל וברחבי העולם מוכרים על ידי כולם, גם אם הפרטים נותרים לעיתים קרובות חסויים. ההשפעה המשולבת של צעדים ביטחוניים אלה ושל תמריצים כלכליים וחברתיים, שגדלו והשתפרו בשנים האחרונות, עזרה להניא מוסלמים צעירים בישראל (שבה הם מהווים כ-20% מהאוכלוסייה) מלהצטרף לדאע"ש ולדומיו. פחות ערבים ישראלים הצטרפו לקבוצות כאלו מאשר מוסלמים אוסטרלים, למשל.
מסיבות ברורות מאליהן, ישראל מנועה מלמלא תפקיד בולט במאבק האידיאולוגי. חשוב גם שישראל כמדינה וכן דמויות בולטות במרחב הציבורי שלה, יעמדו בפיתוי להציג את עצמן כמאחז של התרבות המערבית בחזית מול האסלאם. דימוי כזה עשוי להזמין סימפטיה כלשהי מצד המערב, ובעיקר מצד ארה”ב, אך זה יהיה לשחק לידיהם של האסלאמיסטים. כעת כשישראל נמצאת בקשרים הדוקים ואסטרטגיים עם מספר מדינות מוסלמיות שרואות את הדברים כמוה, ושרובן סוניות (אם כי לא כולן: אזרבייג’ן היא שיעית), האינטרס של ישראל הוא לעשות הבחנה ברורה בין האסלאם כתרבות דתית ובין הסטייה הטוטליטרית המודרנית שמתיימרת לדבר בשם האסלאם. בשנים האחרונות נקטה ישראל צעדים סמליים שמהווים צעד בכיוון הנכון. דוגמה אחת היא עריכת ארוחות ערב לשבירת צום הרמדאן בידי שגרירים ישראלים, בידי הנשיא ריבלין (שאביו תרגם את הקוראן) ולאחרונה בידי רוה"מ נתניהו.
הגדרה נכונה של האויב ואסטרטגיה ברורה ומאוזנת שמטרתה להביא לתבוסתו, עדיין אינן מבטיחות שהמאבק יצליח, וברור שהוא לא יהיה קצר. אך בהעדר שתיהן קשה לראות איך ניתן בכלל לנצח בקרב.