אחד באפריל: על הפסיכולוגיה של מתיחות ושקרים

אחד באפריל: על הפסיכולוגיה של מתיחות ושקרים

אחד באפריל, המוכר כ"יום הכזבים", מוציא מאיתנו התנהגויות לא מאוד מכבדות. מה מניע אותנו לנסות להפיל בפח את חברינו, לצחוק בפה מלא על אלה שנפלו ברשתנו, ולהתמוגג מסרטוני נפילות מביכות ברשת? הפסיכולוג ד"ר עמית פכלר מציב בפנינו מראה כדי שלא נעבוד על עצמנו, גם לא באחד באפריל

23 במרץ 2021  |  מאת: ד"ר עמית פכלר

בשנת 1997 טיסת-פנים עשתה את דרכה משדה דב בתל אביב לקריית שמונה בצפון, נושאת חבורה בת ארבעה אומנים ואנשי במה ישראלים. לאחר כשעתיים הודיע הקברניט על תקלה באחד המנועים המחייבת נחיתת חירום מחוץ ליעד. כשנגעו הגלגלים בקרקע נראו מן החלון שלטים בערבית הנושאים את הכיתוב "דמשק". חיילים חמושים עלו למטוס והבהילו את הנוסעים ההמומים לחדר עטור דגלי סוריה, שם נאמר להם לשבת בשקט לקראת חקירתם כשבויים ישראלים. אחד החטופים החל לומר פרקי תהלים; אחר התקשה לנשום, התכסה זיעה קרה וליבו הלם בעוצמה כזאת, שהיה בטוח שהוא עומד למות מדום לב. באותו רגע הגיח מדלת צדדית ישראלי מוכר, חיוך ניצחון וסיגר תחוב בזווית פיו, פרש את ידיו הדוביות לחיבוק הנוסעים ההמומים כשהוא מלווה את המחווה בגעייה חברית-לעגנית שהפכה מזוהה עימו: "אאאאא…!" "החיילים הסורים" פרצו בצחוק של שחרור וצלמי תוכנית הטלוויזיה הפופולרית גילו את עצמם בפני קורבנות המתיחה. אחד מהם מיאן לסלוח עד סוף ימיו לאנשי ההפקה על הטראומה שנגרמה לו מידם. תוכניות מתיחות הולכות ובאות, את יגאל שילון ו"פספוסים" מחליף היום עופר שכטר עם "אמבוש", אך הטראומה שמגיעה בעקבותיהן לעולם נשארת. האחד באפריל הוא זמן טוב לשאול: למה אנחנו נהנים מזה?

מה מניע בני אדם למתוח את זולתם? ומדוע בכלל אנחנו משקרים?

אדם מהלך לו ברחוב ולפתע מחליק על קליפת בננה; זאת אחת הסיטואציות הידועות כמעוררות צחוק בקרב הצופים בה. על פי הפילוסוף של הצחוק, אנרי ברגסון, אחד היסודות הקומיים בחוויה האנושית הוא פריעת הסדר הטוב: האדם מתיימר לתפקד בצורה מאורגנת ומקובלת-חברתית, לזרום בתנועה חלקה עם החיים עצמם, אך ברגע נתון מגלה נוקשות אשר כתוצאה ממנה שיווי משקלו אובד ואישיותו המכובדת מתמוטטת כמגדל קלפים. אנו, הצופים, מאמינים כי האדם שהחליק על קליפת הבננה משלם על אי-זהירותו. צחוקנו נושא עימו מסר מוסרי, של עונש כלפי נוקשותו הקומית של המועד: תפקוד חברתי תקין כרוך בגמישות הגוף, התודעה והאופי, וכשאדם אינו גמיש דיו ומגלה גמלוניות, עליו לבוא על עונשו בצורת נפילה כואבת. המתיחה מוסיפה ממד נוסף לצחוק: אנו עדים לאקט שמבצעים אלה שטמנו את הפח, ובמהלך הצפייה אנו הופכים לשותפים פסיביים למי שהניח בדרכו של ההולך את קליפת הבננה כדי שיחליק עליה. לכן, מעבר לפונקציה המוסרית שבצחוקנו למראה גמלוניות הזולת, יש כאן ביטוי לנטייה חבויה נוספת בעצמנו, שהרי אין שמחה כמו שמחה לאיד.

העליצות האוחזת בנו לנוכח מפלתו של הזולת, מקורה ברגשות קנאה וצרות-עין המאפיינים את החוויה האנושית. האחר נתפס לעיתים כעשיר יותר, יפה יותר, מצליח יותר, ואם אנו עדים לכך שהוא נתפס בקלקלתו – החליק על קליפת בננה, האמין כי נשבה בידי הצבא הסורי וכיוצא באלה – שוככת קמעה מדקרת הקנאה שלנו בו. כאשר קורבנות המתיחה הם ידוענים ומפורסמים, ההנאה גוברת שבעתיים: ראו, מאותתת לנו הנפש, אם גם הכוכבים נופלים בפח ומתגלים במערומיהם, אולי אינם כה מוצלחים כפי שנדמה. כך אנו מבטאים את רוגזנו על כך שאחרים זכו בהצלחה, בפרסום וביצירתיות יותר מאיתנו, ומענישים אותם.

אחד באפריל: על הפסיכולוגיה של מתיחות ושקרים

השמחה לאיד פועלת גם מכוחו של מנגנון ההגנה הפסיכולוגי הקרוי השלכה – ייחוס תכונות לא-רצויות לזולת והתעלמות מקיומן בעצמי. הפוסל במומו פוסל, וככל שאדם אחר מתגלה כנאיבי שקל להוליכו שולל, ככל שאדם אחר נחשף בתגובת הפניקה שלו למאורע שאינו מציאותי, כך אני עצמי "נקי" מתמימות ומחרדה דומות. בפרפראזה על הנאמר בהגדה של פסח, השמח לאידם של הנופלים בפח המתיחה כמו אומר: מה הנאיביות הזאת לכם? "לכם" ולא לו. אם נצרף לכך את העיקרון של ברגסון, שלפיו צחוקנו על הזולת הוא הענשתו בגין נוקשותו הגופנית או הרגשית, הרי שהמתיחה מספקת לנו הזדמנות לצחוק על תמימותנו ועל נוקשותנו, באמצעות השלכתן על הזולת. הנמתח מגלם עבורנו את עצמנו, כאשר אנו נקלעים למצב מביך או מבלבל; הינה, כך אנו נראים במצבים כאלה. זיגמונד פרויד הציע כי ההומור הוא הזדמנות להרגיע את עצמנו כפי שהורה מרגיע את ילדו: "ראו-נא ראו, כזה הוא העולם הנורא כל כך בעינינו! בסך-הכול משחק-ילדים"; ברוח זו, אפשר לומר כי המתיחה מאפשרת לנו להרגיע את עצמנו בנוסח, "תראו איזה פתי מאמין! אולי כן הייתי נופל בפח זה. והרי זה סתם בצחוק, השד אינו נורא כל כך!"

המתיחה כפנטזיית שליטה על המציאות: רק אנחנו יודעים מה באמת קורה

מעבר לתוקפנות הגלומה בשמחה לאידם של אחרים ובהשלכת תכונותינו התמימות והגמלוניות עליהם, כוחה של המתיחה נובע מן העמדה הנעלה שהיא מקנה למותח על הנמתח: המותח שולט בסיטואציה ובהתנהגות הנמתחים, כמו אל המכוון את הדברים. המתיחה מאפשרת למותח לממש פנטזיה בדבר היותו כול-יכול: ברצותו יסתיר וברצותו יגלה. זוהי השאיפה הגרנדיוזית להיות אומניפוטנטי, לעומת הפחד להיות אימפוטנט (חסר אונים). כמובן, המותח, כאל כול-יכול, הוא גם כול-יודע, והוא מקדים בכמה צעדים את הנמתח אשר אינו ער להקשר שבתוכו מתרחשים האירועים.

המתח, הסקרנות והשמחה המלווים את הצופה במתיחה מפעילים בדמיונו את הפער בין מה שהוא יודע לבין מגבלות הידיעה של הנמתח. סצנה רווחת בהצגות ילדים מערבת את גיבורי העלילה, נניח עמי ותמי, בהתקרבם אל בית הממתקים. הצופים הרכים בשנים, המכירים את הסיפור על בוריו, מתחילים לקרוא לעבר הדמויות על הבמה, "לא! אל תיכנסו לשם!" ובחדווה מהולה בחשש הם רואים בעיניים פעורות כיצד הדמויות מביאות על עצמן את מפלתן. המתיחה מספקת לצופה חוויה דומה ומעמידה את הצופה בעמדה אלוהית ביחס לנמתח: הצופה רואה את פרטי המציאות הנסתרים מעיני הנמתחים, ורואה את הנולד ביחס אליו: בעוד רגע ייתקפו הנמתחים תדהמה, הלם, מצוקה ובהמשך (אולי!) הקלה, לאור העובדה שהכול היה "בצחוק", שהמציאות המביכה שנקלעו אליה לא הייתה אמת.

השקר כהישג התפתחותי: מה אנחנו מסתירים מעצמנו?

ההנאה מן המתיחה מותנית ביכולת להחזיק בנקודות השקפה שונות בו-זמנית: של הצופה ושל הנמתח. יכולת זו היא המיומנות המנטלית המאפשרת תפיסה בין-אישית רב-ממדית, המזהה את עצמי ואת הזולת כאנשים בעלי תודעות נפרדות, סובייקטיביות. מיומנות זו קרויה Theory of Mind, ה"תיאוריה" הפרטית שבה מחזיק האדם בנוגע לנפשו-הוא ולנפשות אחרים; זאת אחת המיומנות הלוקות בחסר במצבים של אוטיזם והפרעות בתקשורת. התיאוריה הפרטית הזאת היא הבסיס ליכולת לשקר. מבחינה פסיכולוגית, שקר הוא הישג התפתחותי. עם השקר הראשון, לומד הילד כי תודעתו ותודעת ההורה אינן זהות, וזהו גילוי מרעיש עבורו. אבא אינו בוחן כליות ולב, אימא אינה יודעת את צפונותיי. השקר מאפשר לילד לקיים ולפרנס את עולמו הפנימי, לתרגל את תיאוריות הנפש שבהן הוא מחזיק, להסתיר ולשמור עובדות בסוד. הוא מאפשר לנו גם לשמור על רגשות הזולת מפני פגיעה, למשל על ידי שקרים לבנים. אך הפסיכואנליזה גורסת כי הסודות הכמוסים ביותר הם הסודות שאדם שומר מפני עצמו.

זיגמונד פרויד הציג מפה של הנפש אשר מחלקת אותה לשלושה חלקים: החלק המודע, החלק הסמוך-למודע והחלק הלא-מודע. בחלק הלא-מודע נמצאים הסודות המעניינים באמת: מה הכי מפחיד אותנו? מה הכי מושך אותנו? מאין באנו? הסיבה לכך שהתשובות לשאלות אלה אינן נגישות למודעות היא שהן נושאות עימן מידע מטריד ולעיתים כואב. אם נדע הכול על אודות עצמנו, נוצף בחרדות אשר יאיימו להטביע אותנו, ונחשוף את עצמנו גם לפגיעה מצד הזולת אשר חולשותינו יהיו גלויות וידועות בפניו. כדי להתגונן מפגיעה, הנפש מחביאה בפני עצמה – מדחיקה – את התשובות לשאלות אלה, ומדי פעם רמזים להן מתעוררים באופן לא-רצוני, בחלומות, בפליטות פה, בטעויות בשליחת הודעת ווטסאפ, בבדיחות. זאת הסיבה לכך שבשורות רעות מניבות את התגובה הספונטנית – "לא!", "די!" ודומותיהן, כאילו אם נשלול מילולית את המידע שקיבלנו זה-עתה, נצליח לבטלו גם במציאות. המתיחה מאפשרת לנו להתבונן בבני אדם אשר אינם מודעים לעצמם ולזכות בהצצה אלינו-עצמנו – הינה, כך אנו נראים כשאנו מגיבים בקיצוניות לאירועים פעוטים, ואנו עיוורים לתמונה הגדולה שהיא החיים על מורכבותם.

גאזלייטינג: מתיחה מתמשכת. מדי

תופעה הזוכה בעת הזאת לתשומת-לב תקשורתית ופסיכולוגית, המקיימת זיקה הדוקה למתיחת הזולת, היא תופעת הגאזלייטינג. מדובר בפעולה חוזרת ונשנית של תעתוע בזולת עד כדי גרימת נזק לבוחן המציאות שלו. בשלהי שנות השישים טבעו צמד החוקרים ראסל בארטון וג'ון וייטהד את השם גאזלייטינג בעקבות הסרט Gaslight, ובו גבר חסר מצפון, השואף לרשת את הונה של אשתו הסובלת מטראומה, משגע אותה בשיטתיות. הוא עושה זאת בין השאר באמצעות כיבוי והדלקה של עששית המופעלת בגז ושכנועה כי הבהובי האור שראתה הם פרי דמיונה. גאזלייטינג הוא למעשה מתיחה מתמשכת ואכזרית במיוחד הגורמת לנמתח לפקפק בשפיותו. הדינמיקה בין הגאזלייטר, המותח, לנמתח, רווחת ביחסים זוגיים של התעללות, כמו גם בין מנהיג כת לצאן מרעיתו. אלא שבשונה ממתיחות אחד באפריל או תוכניות מצלמה נסתרת, בגאזלייטינג אין רגע שבו המותח פורץ בגעייה "אאאאא!" וחושף כי חמד לצון על חשבון קורבנו.

GASLIGHT

הנאה מנפילת הזולת בפח, השלכת תמימותנו עליו וחוויית השליטה שלנו על אחרים הן מאפיינים אנושיים נצחיים. כמוהן גם חוסר מודעותנו לעצמנו, לנטיות תוקפניות שלנו ולרתיעה שלנו מחולשותינו. החוכמה היא להכיר במאפיינים אלה, ככל האפשר, ולהימנע מלעשות ביכולותינו המניפולטיביות שימוש לרעה.

ומה לגבי האחד באפריל? כמו תמיד, המינון קובע. השקר הוא חלק מחיינו, ההנאה מנפילת הזולת היא במידה רבה ההכרה גם במגבלות כוחנו, והאחד באפריל מאפשר לנו לאוורר קצת את הנפש עם האמיתות הכבדות האלה. חטיפה מבוימת לארץ עוינת – זה כבר עובר את הגבול. תרתי משמע.

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.