כיצד התגבשה זהותו הלאומית של עם ישראל? חוקר המקרא ג'ייקוב רייט מצביע על התפקיד שמילאה חוויית התבוסה והחורבן – מוטיב מרכזי בספרות המקראית בבניית הנראטיב ההיסטורי והאידיאולוגי של היהודים
ההיסטוריון הגרמני ריינהרט קוזלק, שהשווה בין היסטוריה הנכתבת בידי מנצחים ובין זו הנכתבת בידי מנוצחים, הסביר כי הראשונה משתרעת על פני פרקי זמן קצרים יחסית, מתמקדת לרוב בתיעוד שרשרת אירועים שהביאו לניצחון ומייחסת את ההכרעה לסגולותיהם הייחודיות של המנצחים. המובסים, לעומת זאת, נתבעים לדין וחשבון נוקב יותר:
עליהם להסביר מדוע התגלגלו האירועים כפי שהתגלגלו, ולא כמתוכנן. הם מתחילים אפוא לחפש גורמים בטווח הזמן הבינוני או הארוך כדי לתלות בהם את התוצאה המקרית והבלתי צפויה, ואולי כדי להסבירה. יש מן האמת בהנחה שכאשר ההיסטוריה מאלצת אותנו ללמוד לקח מר, התובנות שאנו מסיקים תקפות לאורך זמן רב יותר ועל כן מסוגלות לספק הסברים מקיפים יותר. בטווח הזמן הקצר, ההיסטוריה נקבעת אולי בידי המנצחים, אבל בטווח הזמן הארוך המנוצחים תורמים תרומה משמעותית לאין ערוך לתבונה ההיסטורית… התבוסה מתגלה כמעיין בלתי נדלה של קִדמה אינטלקטואלית.
האבחנה של קוזלק בדבר השפעותיהם השונות של התבוסה ושל הניצחון על כתיבת ההיסטוריה אמנם אינה ישימה בכל מקום ובכל עת, אבל יש בה כדי להסביר לא מעט בכל הנוגע למקרא, לתהליך חיבורו, לתיאולוגיה שלו ולמשנתו הפוליטית. אף שקורפוס ספרותי זה מתאר ניצחונות גדולים בהיסטוריה הקדומה של עם ישראל – אלה של יהושע ודוד, למשל – מחבריו מאמצים בעקביות דווקא את נקודת המבט של המנוצחים. הנראטיב של ספרי החומש והנביאים הראשונים, המכונה בפי חוקר המקרא נואל פרידמן "ההיסטוריה הראשונית" (primary history), מגיע לשיאו עם חורבן בית ראשון ונפילת בית דוד; ספרי הנביאים האחרונים נכתבו בציפייה לקטסטרופות מדיניות או בעקבותיהן; והמוטיבים של מפלה, גלות ושיבה לארץ חוזרים ונשנים ברבים מספרי הכתובים, ובהם תהלים, מגילת איכה, דניאל, מגילת אסתר, עזרא ונחמיה, דברי הימים, וכן – בגרסה בעלת צביון אינדיבידואלי יותר – אצל איוב. ואמנם, כמכלול, אפשר לראות בכל הטקסטים האלה מעין "פילוסופיה אמפתית של מפלה, המבקשת לזהות ולהעריך את משמעות התבוסה עצמה", כהגדרתו של היסטוריון התרבות וולפגנג שיפלבוש.
כיצד מגדירים תבוסה? מדובר הלוא במונח יחסי, שמשמעותו תלויה במידה רבה בנקודת המבט של המתבונן. יתר על כן, התבוסה עשויה להיתפס לא רק כמאורע פוליטי וצבאי, אלא גם – והמקרא מדגים זאת היטב – כדרמה תיאולוגית. ואמנם, המקרא מטיל את האחריות לכיבוש ממלכות ישראל ויהודה על כתפי המלך או העם, שעשו את הרע בעיני אלוהים – מוסכמה מקובלת במחשבת המזרח הקדום. מנגד, אם המלך נהג כשורה מבחינה דתית ומוסרית, ההיסטוריוגרפיה המקראית נוטה להציג באור חיובי אפילו את כישלונותיו הצבאיים. דוגמה בולטת אפשר למצוא בסיפור כיבוש יהודה בידי סנחריב מלך אשור. בכתובות רשמיות מספר סנחריב כיצד לכד את חזקיהו מלך יהודה בין חומות ירושלים כמו "ציפור בכלוב", הטיל עליו מס כבד ובזז את כפרי יהודה. רבים מתושבי הממלכה, שגורשו או שועבדו בידי סנחריב, היו מסכימים, מן הסתם, עם תיאורו, אבל בעיני כותבי המקרא הסיפור עסק דווקא בהשפלתה של אשור ולא בהכנעתה של יהודה. על פי גרסתם, המלך האשורי הותיר את ירושלים ללא פגע לא רק מפני שהצליח לשבור את כוחו הצבאי של חזקיהו ולהשית מס על ארצו, אלא גם בשל שמועה שהגיעה לאוזניו בדבר מתקפה מצרית ממשמשת ובאה, או לחלופין, בזכות מלאך אלוהים שעבר בלילה במחנה אשור וזרע בו מוות.
כפי שאפשר ללמוד מסיפור זה ומרבים אחרים, מפלה קשה עשויה להתקבל לפעמים לאו דווקא כעובדה היסטורית חד־משמעית, אלא כנקודת מוצא להיסטוריוגרפיה יצירתית, שעל גיבושה שוקדת "הקהילה האבלה", בניסוחו של ההיסטוריון ג'יי וינטר, או "קהילת הזיכרון" (mnemonic community) בלשונו של הסוציולוג אביתר זרובבל. משמעותו של מוטיב התבוסה במקרא, כך אטען בהמשך, מתבהרת לנו על רקע מאמציהם של מחבריו ליצור סוג מסוים של זהות עבור עם ישראל. מחברים אלה, שצפו את החורבן הקרב, נטלו על עצמם משימה כבדת משקל: לבנות תשתית רעיונית שתאפשר לקיבוץ אנושי חבול ופגיע לשרוד קטסטרופה פוליטית. הם השיגו את מטרתם באמצעות מהלך אידיאולוגי מבריק – ניתוק מושג ה"עם" מן המסגרת של ה"מדינה". באופן זה, חורבנה של הממלכה הפך בעת ובעונה אחת גם לרגע מכונן בצמיחתה של האומה.
להמשך קריאה, לחץ כאן.
רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.
