email facebook google print twitter line background black loading small loading stars icon
Scroll to top

Top

האם דאעש פועל על פי ההלכה האסלאמית?

ארגון הטרור דאעש רצחני ואכזרי, אולם לא סובל מבורות בנוגע לאסלאם. מול הקריאות כי פעיליו מעוותים את רצון האל הוא מעמיד טענות המסבירות מדוע שיטותיו האכזריות הן האסלאם האמיתי. האם הוא צודק?
האם דאעש פועל על פי ההלכה האסלאמית?

בשובם מקרב דמים עם הביזנטים הנוצרים, בשנת 628 לספירה בקירוב, עצרו הנביא מוחמד וחסידיו במאהל בדואי סמוך לנווה מדבר. בסיום תפילת הצהריים פתח מוחמד ודרש באוזני שומעיו המרותקים על הסוגים השונים של אש הגהינום הממתינה לחוטאים בעולם הבא: נאר, לז'א, סקר, חוטמא... בתוך כך כרעה בסמוך אשה בדואית שתינוק קשור למותניה, ואפתה לחם לאורחים על להבת הסאג'. טיפת שמן נפלה לתוך האש והלהבות התלקחו באחת. האם קפצה לאחור להגן על תינוקה, ואז פנתה בזעם אל מוחמד:

"אתה הוא זה המתקרא שליח האל?" היא שאלה.

"אני הוא", השיב.

"ואתה מלמד שהוא אבינו, הוא יוצרנו?", היא דרשה לדעת.

"אכן כן", אישר הנביא.

"ואתה טוען שהוא חנון ורחום?", לא הרפתה האישה.

"בהחלט", הסכים הנביא.

"אם כך", המשיכה האשה, "אז אתה שקרן! שהרי שום הורה אוהב לא ישליך את ילדיו אל תוך האש".

כך אמרה והסתלקה – ומוחמד בכה.

סרטון הווידאו המזוויע שתיעד לפני פחות מחצי שנה את שריפתו למוות על ידי פעילי דאעש של הטייס הירדני השבוי מעאד' אל-כסאסבה, גרר אחריו שתי תגובות מרכזיות בזירה הבינלאומית. הראשונה הייתה אופיינית וצפויה: המוני מומחים מערביים האורבים לכל הזדמנות להכפיש את שמה של הדת המוסלמית צהלו ושמחו. הנה, הם הריעו, נחשפו פניו האמיתיות של האסלאם: ברבריות ימי ביניימית שקודשה בצווים נצחיים ומבוצעת על ידי תליינים סדיסטיים. לחיזוק-מה של טענתם אפשר להודות שבעוד תנועות כמו האחים המוסלמים בקרב הסונים והמהפכנים החומייניסטים באיראן השיעית תמיד רוסנו על ידי המרכיב המודרניסטי המשמעותי השזור באידיאולוגיות שלהן, הרי 'תורת החליפות' של 'המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה' אינה לוקה כלל באקלקטיות כזאת. הגורם המניע אצל מנהיגי דאעש הוא אסלאמי, ואסלאמי בלבד.

אם כן דאעש פועל על פי ההלכה האסלאמית?

ובכן – לא בדיוק. תגובה נוספת וקולנית לא פחות הייתה לסרטון השריפה, בקרב מזרחנים אחדים בעולם האקדמי המערבי, ויותר חשוב מכך, בקרב המוני חכמי דת ואינטלקטואלים מוסלמים. האחרונים מנסים נואשות כבר שנתיים ויותר לבדל את אמונתם ממתיזי הראשים של אבו בכר אל בגדדי (ה'ח'ליף' של דאעש) הזוכים לכל כך הרבה כותרות. הנה הגיעה ההזדמנות שלהם.

למרות הרושם העז שעשתה עליו, ככל הנראה, גערתה של האישה הבדואית, לא היה שליחו של אללה מסוגל לשנות את ריבוא חזיונות האש והגופרית שקיבל מידי שמים, ושברבות השנים שובצו בספר הקוראן. אבל הוא דאג לכך שלכל הפחות שריפת בני אדם תישאר נחלתו הבלעדית של האל. "לא יועז'בו באל-נאר אלא רב אל-נאר", התעקש הנביא יותר מפעם אחת: רק אלוהי האש מעניש באש.

Francisco_rizi-auto_de_fe

האסלאם היא הדת היחידה שבה אין מצווה להרוג בשריפה. אוטו-דה-פה במדריד, ציור מאת פרנסיסקו ריזי, 1683

"אה-הא!" הדהדה הקריאה לאורכה ולרוחבה של המרשתת המוסלמית, כשהיא בוקעת אפילו מגרונותיהם של מלומדים מוסלמים במתיבתא של אל-אזהר בקהיר ובאותו זמן – מעברו האחר של החיץ הסוני-שיעי – בחווזה-יה עלמיה בקוֹם שבאיראן. "לא רק שדעאש אינו מייצג את הדת המוסלמית, אלא שהוא מפר בצורה ישירה ובוטה את עיקריה, ויותר מזה, סובל ככל הנראה מבורות מחפירה ותהומית לגבי אותם עיקרים! שאם לא כן, כיצד ניתן להסביר את מפגן הראווה הרברבני של הוצאה להורג בשריפה לעיני העולם כולו, כאשר כל מוסלמי בר דעת יודע כי "רק אלוהי האש מעניש באש'?!".

כאן מן הראוי לציין, במחילה מכבודם של התועמלנים מתנגדי האסלאם שצוטטו לעיל – רובם ככולם נוצרים או יהודים – כי האסלאם הוא הדת היחידה מבין שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות אשר אינה מצווה על מוות בשריפה, ולמעשה מוקיעה זאת במפורש. ואכן, לא מעט חכמים מוסלמים, מובכים על ידי מעשיו של דאעש, בחרו להאשים את היהודים בהחדרת מוסד ההוצאה להורג באמצעות אש לאסלאם דרך הסוגה המושמצת הידועה בשם 'האיסראילייאת'.

הנה, על כל פנים, ההוכחה שביקשו למצוא נושאי דברו המסורתיים של האסלאם כי דאעש חורג באופן בוטה ממצוות האסלאם.

אם כך – דאעש אינו פועל על פי ההלכה האסלאמית?

לא כל כך מהר. הסנגורים המוסלמים הללו נחפזו מדי. ראשית, לא כל מנהיג מוסלמי בתקופה המעצבת של התהוות הדת חש בהכרח שאיסור זה כובל את ידיו. הח'ליף הראשון אבו בכר, יורשו של מוחמד, ציווה להקים מדורה ב'מסגד הנביא' עצמו בעיר מדינה ולהשליך לתוכה את איאס בן עבד יאליל, שהצטרף לכוחות הכופרים נגד המאמינים המוסלמים. עלי, הח'ליף הרביעי, ביצע דבר דומה בקבוצה של 'קיצוניים' שביקשו להאליל אותו (הם כונו עלי אלאהים – 'הטוענים שעלי הוא האל' – וצאצאיהם התיאולוגיים, העלאווים, נאבקים עתה על חייהם נגד דאעש בסוריה). בשעה שלהבות האש איכלו את בשרם זעקו אותם 'מגזימים' אל הח'ליף: "עתה ידענו בוודאות כי אתה האל, שהרי 'רק אלוהי האש מעניש באש!'"

אבל דאעש אינו מסתמך על 'תקדימי נגד' אלה בלבד; ההצדקה העצמית שלהם יותר מתוחכמת מזה. ואמנם, המומחה הצופה בסרטון כסאסבה מתחילתו ועד סופו (ואינו קופץ היישר אל החלק ה'עסיסי') וישים לבו לפרטים הקטנים ולהשתלבותם בתמונה הכללית, ייווכח עד מהרה כי לפניו לא בערות דתית אלא דווקא השכלה אסלאמית מרשימה. חלק גדול מהמחצית הראשונה של הסרטון מוקדש לתיאור התוצאות הנוראות של הפצצות מן האוויר: גברים, נשים וטף עולים באש – מתפתלים ומפרכסים ונופלים ארצה – או גופותיהם החרוכות לאחר מעשה. בסרטון נראים איברים מפוחמים רבים מזדקרים מתוך ערימות אשפה, המוני אמהות שכולות זועקות בכאב לא יתואר מעל גופים מושחרים קטנים: רגעים וסמלים של החורבן הנורא שנזרע מרחוק בידי טייסים קשוחי-לב שהטילו באדישות מלמעלה מטעני פצצות.

בחדית' נשכח יחסית – אחד מעשרות אלפי 'דיווחים' המספרים על דבריו ומעשיו של הנביא מוחמד שיוצרים יחדיו את תשתית הדת המוסלמית אפילו יותר מהקוראן עצמו – מסופר על מקרה שבו רוצץ מוחמד את ראשו של יהודי בשתי אבנים גדולות. מדוע עשה זאת? מפני שאותו יהודי רוצץ את ראש שפחתו בשתי אבנים גדולות ורצח אותה. אני מכנה את החדית' 'נשכח' כי הוא מופיע רק לעתים רחוקות בסוגה של אינספור אוספי הדיווחים הללו שכונסו אחרי המאה התשיעית. לעומת זאת, דווקא הספרות המשפטית המוסלמית הבחינה באותו חדית' ועשתה בו שימוש נרחב יחסית: שם הוא מספק ביסוס לעמדה כי עונש מוות באמצעות 'מידה כנגד מידה' – הריגת ההורג בדיוק באופן שבו הרג – היא 'מסנון', כלומר, שיטה ראויה ומועדפת של הוצאה להורג. באופן דומה, מוחמד פעם עקר את עיניהם של קבוצת אנשים מפני שהם עקרו את עיניו של רועה צאנו. עין תחת עין – ממש.

kasaba_8

מידה כנגד מידה. הטייס הירדני אל כסאסבה בסרטון דעאש, ומעליו מוצגות תמונות תקיפת מטוסים. צילום מסך

זהו העיקרון המשפטי האסלאמי שאותו סרטון של דאעש נועד ללא ספק להעלות על נס: הוצאה להורג על פי העיקרון של מידה כנגד מידה. טייס הקרב כסאסבה הטיל פצצות שגרמו לשריפתם של עשרות אם לא מאות בני אדם – כפי ש'תועד' בחומר המצולם שהוצג בחלקו הראשון של הסרטון – ולפיכך מן הראוי שייענש על פשע זה באמצעות שריפה. עיקרון זה, לפחות לטענתם של חלק מן ה'פוקהא' או חכמי המשפט המוסלמים מימי הביניים, גובר על איסור ההוצאה להורג באמצעות אש.

זאת ועוד: ברגעים הנוראים ביותר של הסרט, כשהטייס האומלל נמס ממש בעודו בחיים וצרחותיו מוחרשות רק באופן חלקי על ידי הקרשצ'נדו של מוזיקה-צבאית-הפוגשת-ליטורגיה-דתית שהפכה להיות הפסקול המלווה את כל ההוצאות להורג של דאעש, מוצגת על המסך מובאה נוספת מתוך המקורות הקלאסיים של האסלאם. מובאה זאת, המבוססת על חדית' נוסף ובו מוזכר כי אללה "ביכר את מוחמד על כל הנביאים שקדמו לו בכך שאויביו מתחילים לרעוד חודש תמים לפני בוא צבאותיו", מתירה נקיטת צעדים יוצאי דופן (כמו העלאת אסירים על המוקד) כדי לזרוע פחד בלב האויב.

לבסוף, דוברי דאעש צללו לתוך נבכי הפרשנות של החדית' והשאלות ותשובות ההלכתיות (פתאוא) על מנת לדוג ולהציג דעות מיעוט הטוענות כי האמירה "רק אדון האש מעניש באש" איננה מהווה קביעת הלכה אלא קביעת עובדה, שמטרתה לעודד שפלות רוח בפני הישות האלוהית: ראו כמה גדול ונורא הוא האל! במקרה כזה, אין כאן איסור כלל וכלל. על סמך כל ההוכחות וההצדקות הנאמרות למעלה, הדרך המפלצתית שבה שילם כסאסבה את המחיר הגבוה מכול מוצגת כלגיטימית על פי אמות המידה המוסלמיות.

אין זו הדוגמה היחידה ל'למדנותם' של מנהיגי דאעש. סרטון נוסף שזכה לאחרונה לתפוצה רחבה ביקש להראות כי אנשי דאעש, האדוקים כביכול בדתם, אינם אלא שוחרי תענוגות, חסרי בושה ככל האדם. מתועדת בו יחידת לוחמים שגילתה בריכה בחצר אחורית של בית נטוש בצפון סוריה. היה זה יום חם והלוחמים המזיעים לא היססו לרגע: הם התפשטו ונחפזו לעלות למקפצה. אבל אלה שהזדרזו להפיץ את הסרטון לא הבחינו כנראה שרוב הלוחמים נשארו לבושים במידה שאינה חוטאת לקוד הצניעות הגברית באסלאם, הדורש כי האזור שבין הטבור והברכיים יישאר מכוסה. יותר מכך: ממש לפני הקפיצה טרח כל ג'יהאדיסט עירום למחצה לדקלם חדית' מסוים (שמקורותיו, אגב, נעוצים בתלמוד): "אמר שליחו של אללה: מצוות כל אב ללמד את בנו שחייה". בזה אחר זה ציטטו את דברי נביאם בקול רם, ורק אחר כך קפצו למים.

זאת ועוד: בתחילת יולי הפיץ דאעש בכמה מן הערים שנפלו לידיו כרזה לכבוד חג הרמדאן. הכרזה הודיעה על תחרות שינון של פסוקי קוראן. נמנו בה הפרקים שיש ללמוד על פה מתוך הספר הקדוש ופורטו המסגדים שבהם ייערך הרישום (מסגד אוסאמה בן לאדן, מסגד אבו מוסא אל זרקאווי...). הוכרזו גם הפרסים שיקבלו הזוכים: מי שיגיעו למקומות הרביעי עד העשירי יקבלו סכומי כסף נכבדים, ואילו הפרס לתופסי המקומות הראשון, השני או השלישי יהיה... שפחה.

דאעש, כפי שצוין לעיל, הוא תופעה ייחודית בין הארגונים האסלאמיסטיים של זמננו, בין היתר מפני שהוא עומד איתן מול ההשפעה המודרניסטית: אפילו אל קעידה לא ביקש להנהיג מחדש את העבדות, אף על פי שזו מצויה בספרי ההלכה האסלאמיות, שלא לדבר על הווהאבים הסעודים, חיזבאללה, חמאס, הרפובליקה האסלאמית של איראן, האחים המוסלמים ודומיהם (ואולי כאן המקום להזכיר כי העבדות קיימת בספרי הקודש של היהדות, הנצרות וכמעט כל אחת מהדתות הגדולות האחרות. והנה, המילה הערבית ל'שפחה' שבה נעשה שימוש בכרזה, 'סבּי', היא אחותה האטימולוגית המלאה של המילה העברית המקראית 'שבויה': 'אשת יפת התואר' הנאלצת לשמש משרתת בידי שוביה [דברים כ"א, י']).

abdulrasheed-480909_1280-PD

דאעש עומד איתן מול השפעות מודרניסטיות. נערה מוסלמית מצלמת בעזרת אייפון, 2014

אם אללה ומוחמד אפשרו החזקת עבדים וסחר בעבדים – וחלוקתם גם כפרסים – הרי שכך יהיה בשטחים המוחזקים בידי דאעש. הארגון חרת על דגלו את החיים על פי המקורות הקלאסיים של האסלאם – בלי להתנצל או לעשות חשבון לאף אחד.

אם כך... אז דאעש כן פועל על פי ההלכה האסלאמית?

לא – לא ממש. גורם אחד הושמט מהניתוח שהובא לעיל, והוא גורם לא מבוטל. ניתן לטעון כי תכונתו המרכזית של האסלאם, המאפיין שהמסורת המוסלמית מנופפת בו לגאווה בכל הזדמנות ורואה בו את סימן ההיכר הנצחי שלה, היא היותו 'דין אל-יוסר' ו'דין אל-רוח'צה' – דת ההקלה והרחמים. "בזכות רחמֵי ריבּונךָ הנךָ רַך כלפיהם", מבשר אללה לשליחו בקוראן, "אילו היית גס וקשה-לב, היו נפוצים מעליךָ" (קוראן, 3:158). "הדת היא קלות", הורה מוחמד עצמו בחדית' ידוע, "וכל המחמיר יוכרע לבסוף תחתיה".

האל המוסלמי מוצג כמעט תמיד במקורות האסלאמיים כ'מתרכך' אל מול גילויי השבריריות האנושית. סעד בן אבי וקאץ', אחד מן הסחאבה (רעֵי הנביא שהלכו אחרי מוחמד בימי חייו), הרג אויב פוליתיאיסטי ווגזל ממנו את חרבו כנקמה על מות אחיו בקרב. לאחר מכן, כשפגש את מוחמד, קרא: "הו, שליח האל! בחרב זו הרווה האל את צמאון הנקמה שלי!" אך הנביא נזף בו: "חרב זו איננה שלי או שלך – לך והשליכנה אל ערימת השלל!". סיפר סעד:

"הלכתי אפוא והשלכתיה, ופניתי ללכת בלב כבד מכל מה שאלוהים לבדו יודע על רצח אחי והחרמת שללי. אך לא התרחקתי צעדים ספורים עד שהתגלתה [לנביא] סורת המלקוח [הפרק בקוראן הדן במקרים דומים לזה של סעד], והנביא קרא לי ואמר: 'שוב – קח את חרבך'!"

חדית' נוסף מספר על אחד מחסידי מוחמד ושמו חארת' בן סווייד, אשר "הצטרף לכוחות הביזנטים והתנצר". לנוכח שילוב זה של בגידה וכפירה התלקח זעמו של אללה, כביכול, והוא הטיל משמים את הפסוקים הבאים:

"כיצד ינחה אלוהים אנשים אשר כפרו לאחר שהאמינו ולאחר שהעידו כי השליח אמת הוא, ולאחר שניתנו להם האותות הנהירים? אלוהים לא ינחה את קהל בני העוולה. כל אלהיבואו על עונשם ותחול עליהם קללת אלוהים והמלאכים והאנשים כולם. לנצח יהיו שרויים בה, ולא יוקל מעליהם העונש ולא תינתן להם אַרכּה..." (קוראן 3:86–88).

הואיל ופסוקים אלה שללו במפורש כל אפשרות למחילה, צפוי היה שחארת' יישאר בקונסטנטינופול. אלא שזמן קצר לאחר מכן כתב הלה למוחמד ושאל: "האם אוכל לחזור בתשובה?" מיד ביטל אללה את הפסוקים הנ"ל ומסר את הסיפא המקיל, המנוגד לגמרי לרישא: "...למעט החוזרים בתשובה לאחר מכן והמתקנים את דרכם. זאת כי אלוהים סולח ורחום" (קוראן 3:89).

ואם אללה עצמו גמיש כל כך, מה לו למוחמד להחמיר? מבחינה זו אכן פעל נביא האסלאם ברוח imitatio Dei, הליכה בדרכי האל. נטייתו להקל, השתוקקותו לשוב מחרון אפו, נכונותו להימלך בדעתו ורגישותו הנחרצת מהוות מוטיב מרכזי בספרות הקלאסית המוסלמית. הוא קיצר את תפילות הקהילה למען אם לילד בעייתי, הורה לצעיר שהתקשה לקום מוקדם "התפלל בכל שעה שתתעורר", העניק חנינה למתעד התגלויותיו לשעבר שערק משורות האסלאם וכינה אותו מתחזה, ואיים להלקות משרתת שאיחרה לשוב משליחות... בקיסם שיניים. כאשר מנה את המעשים הרבים האסורים בתחום המקודש של מכה, הגיע לשאלת הצמחייה: "אין ללקט שם שיחים ועשבים, כי אללה עצמו אסר זאת ביום בוראו שמים וארץ, וככה ייאסר לעולם ועד, מעתה ועד לתחיית המתים!" רעו, עבדוללה אבן עבאס, קטע אותו: "הו שליח אללה – פרט לשיח האז'ח'ר, הלוא כן? שהרי הוא משמש את האנשים לעיטור הגוף והבית". "פרט לשיח אז'ח'ר", נסוג מוחמד, בלי להניד עפעף.

quran-89066_640

"אין ספק שאנשי דאעש בקיאים במקורות, אלא שהם קוראים אותם כפשוטם ובגישה פונדמנטליסטית". ספר קוראן

אללה קבע את רוח הדברים בשבתו כמופתי שמימי ארכיטיפי וסולח המעניק מחילה בתגובה לחולשותיו האנושיות של בשר ודם – ומוחמד היה נביאו: חנון, גמיש, מאריך רוח ומתון. כמובן, לא תמיד: מוחמד לא סבל שירה סטיריקנית נגד האסלאם, למשל – הוא ראה בה גידוף – ודאג להתנקש בחיי משוררים שעסקו בכך, ה'שרלי הבדו'ים' של זמנם; הוא גם לא סבל יהודים, על פי רוב, ורדף אותם וטבח בהם לא פעם; ולא ניתן להתעלם ממצוות הג'האד – אם כי נתקשה למצוא ציוויליזציה דתית, או לא דתית, בהיסטוריה שלא העלתה על נס את הכיבוש; אבל באופן כללי מחמד היה איש מתון בדורותיו.

הואיל והנביא היה, ונתפס באסלאם, כ'קודווה חסנה', דמות המופת הנעלה, הלכו בדרכו ובדרך אללה משפטנים מוסלמיים בכל תולדות האסלאם וניסו למצוא את הדרך המקלה והמתונה. הם טיפחו, ולימים גם תקננו, מושגים כמו 'אסתצלאח' (הקלת תקנות למען רווחת הציבור), 'אסתחסאן' (ביטול פסיקות מחמירות לפי שיקול דעתו של המשפטן), 'עמום אל-בלוא' (גישה מְקלה הדומה ל'גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה'), ואפילו 'חיל' (יצירת אינספור פרצות המאפשרות מנוס מן ההלכה). אין הרבה אמיתות מרכזיות וייחודיות לאסלאם יותר מן העובדה שמערכת המשפט המוסלמית מושתתת על גמישות בלתי מוגבלת כמעט. הנטייה למידת החסד היא חלק מהדנ"א של ה'פקה' (תורת המשפט) וה'שריעה' (ההלכה). אין הלכה אסלאמית אלא כאשר היא מחפשת ללא הרף דרכים להמתיק את עצמה.

אין ספק שאנשי דאעש בקיאים במקורות, אלא שהם קוראים אותם כפשוטם ובגישה פונדמנטליסטית. האסלאם האמיתי רחוק מכל קריאה כזאת: הוא פרשני, יצירתי, גמיש ורחום (ואין זו הערכה ליברלית או רפורמיסטית, אלא, כפי שניסינו להראות לעיל, גישה המהווה את התפיסה האורתודוקסית ביותר של האסלאם).

כאשר אנשי דאעש שומעים על הומוסקסואל, על נואף, על שיעי או אפילו על קוסם שמופיע במסיבות יום הולדת של ילדים וחי באזור שנכבש לא מכבר על ידם, אין אצלם מקום להליך משפטי ראוי, וודאי שלא לפרשנות יצירתית או לחשיבה סלחנית: הם יזרקו אותו מראש בניין גבוה, יקברו אותה עד מותניה ויסקלו אותה למוות, יטביעו אותו בתוך כלוב או יתיזו את ראשו של ה'מכשף' בחרב מעוקלת. הם יצלמו סרטים הלועגים לקורבנותיהם וימיטו סבל נורא על יקיריהם, למשל באמצעות 'שובר הקופות' החדש ומעורר הסלידה חסרת התקדים, 'חמישים דרכים להרוג כופר'.

אבל בחדית' מסופר שוב ושוב כי כאשר עבירות שעונשן מוות הובאו לידיעת הנביא הוא היה מסתובב, אוטם את אוזניו ומעמיד פנים שלא שמע. אם בכל זאת נכפה עליו לפסוק, היה עושה כל שלאל ידו – תוך שימוש באמצעים משפטיים יצירתיים ביותר ואפילו מפוקפקים – לגזור על החוטא עונש קל. ואם בסופו של דבר לא הייתה לו ברירה אלא לפסוק את עונש ה'חד', הסופי, הורה במפגיע כי העונש יבוצע בצורה הרגישה והמכבדת ביותר, הן לנענש והן למשפחתו. איזה הבדל עצום בין גישת הנביא לבין גישת דאעש! איזו תהום פעורה בין השקפתו ושיטתו של המשפט האסלאמי לבין תפישת העולם של הה'ח'ליפות' החדשה מטעם עצמה בעיראק וסוריה!

אם כן, לבסוף, דאעש איננו מקיים את ההלכה האסלאמית?

לא, כלל וכלל לא. דאעש מפר באופן בוטה ויומיומי את ההלכה האסלאמית. ההוצאות להורג שלו הן רצח ברור ופשוט, ועמדותיו מערערות את כל מה שהדת המוסלמית מייצגת מאז ומעולם. דאעש יורק ללא הבחנה על המסורת המשפטית, על תקדימי הח'ליפים ועל הדוגמה הנצחית של הנביא מוחמד עצמו.

דאעש הוא האנטי-אסלאם.

פרופ' זאב מגן הוא חוקר ההלכה המוסלמית, השיעה ואיראן, המלמד בחוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם במרכז האקדמי שלם