חלונות פתוחים לשינוי: הנשים שלא הכרתם ממאה שערים

בעבור ירושלמים רבים, מאה שערים היא "הצד האחר" שלא חוצים אליו. יש דעות קדומות וסטיגמות רבות הנוגעים לאנשים המתגוררים בה וחששות להגיע ולהתהלך ברחובותיה. אבל מי שאמיץ דיו כדי לחצות את מחסום התודעה הזה – כמו הסטודנטים של המרכז האקדמי שלם, למשל – עשוי למצוא את עצמו בלב השכונה כשהוא מקיים שיחה פתוחה, חשופה, מעניינת ומפתיעה, שלא נמנעת לענות גם על שאלות מאתגרות.

החרדיות האחרת

רחלי איבנבוים פותחת את דלתה לקבוצה גדולה של סטודנטים. היא בת 32, חסידת גור שהקימה את ארגון "מובילות", המקדם מצוינות ומנהיגות בקרב נשים חרדיות. מהדירה שלה בקומה העשירית נשקף נוף עוצר נשימה, והחלל הפנימי מעוצב ומטופח בסגנון מודרני. פסלי סוסים דוהרים מעטרים את מדפי הספרים. רחלי מדברת על רצון לשינוי.

היא התחילה כאישה חרדית עובדת לכל דבר. "הסתכלתי במראה, וראיתי אשת קריירה", היא מספרת על התהליך שעברה עד להקמת "מובילות". "האישה שראיתי במראה לא הייתה דומה למי שדמיינתי את עצמי במשך שנים. היא לא הייתה הדמות שחלמתי להיות מאז שהייתי ילדה". רחלי מודה שזה היה חזק ממנה, אך בכל זאת האשימה את עצמה בתחילה על התהליך שעברה – מחברה בקהילה סגורה לאישה מובילת שינוי. "לא אימצתי את השינוי ברצון. כעסתי על עצמי שאפשרתי לו להתקיים. הרגשתי שאם הייתי חזקה יותר זה לא היה קורה".

איך הפכה רחלי מאישה עובדת למקימת ארגון?

"עברתי חוויה חזקה מול קרובת משפחה, אם ל-13 ילדים", היא מספרת. "באירוע משפחתי ישבתי איתה לשיחת בנות, ואז היא אמרה לי: למרות ששכלית אני יודעת שהתקלקלת, יש רגעים מסוימים שבהם אני חושבת שאולי לא בחרת כל כך רע'". קרובת המשפחה סיפרה לה כי בשל הצורך לפרנס את כל הילדים ולסייע להם גם לאחר שהתחתנו, אין לה כסף אפילו לכרטיס אוטובוס כדי לבקר את הילדים שלה.

"כשהקשבתי לה", אומרת רחלי, "הרגשתי כאילו מישהו נתן לי סטירה. אני חרדית ואוהבת את החברה שלי, אבל המציאות הזו צריכה להשתנות. התחלתי תהליך אוטודידקטי של למידה כדי לשנות את החברה שלי מבפנים".

בשלב זה רחלי מרחיבה על ההיסטוריה של החברה החרדית, על טיפוח אתוס "חברת הלומדים" הליטאי ו"חברת הקדושה" החסידי, על "החרדיות הרכה" המזרחית ועל היחס למנהיגים ולרבנים. את השסע בין החברה החרדית לשאר המגזרים היא מסבירה כסוציולוגי יותר מאשר כאידיאולוגי: "חברה חדשה זקוקה לזהות, וקל יותר להגדיר 'מי אני לא'. כשמסתכלים אחורה על החרדיות או האליטה האורתודוקסית, מתברר שבהחלט היו חרדים ציונים מאוד. אבל בשם הרצון לזהות נפרדת, הקהילה התחילה להגדיר את עצמה כנגד הציונות". הבדלנות הכתיבה מקומות מגורים נפרדים, מערכות חינוך נפרדות, ובעצם חיים שלמים שהתנהלו במקביל לחברה הישראלית, כמעט בלי להיפגש איתה. אבל כאן גם התחילו הבעיות.

"לחברה החרדית בשנות ה-2000 יש שתי בעיות גדולות: בעיה כלכלית ובעיה אידיאולוגית-ערכית. שתי הבעיות מזינות זו את זו". לדבריה, הבעיות יצרו מעמד חדש בחברה החרדית: מעמד הביניים, שאיננו שייך לא לאליטה הרבנית והפוליטית, ולא למעמד העני, שמהווה את רוב הציבור. אבל החרדים לא יעידו על עצמם שהם "חרדים חדשים". למה? "משום שזה נתפס כמו להיות פחות חרדי. כמו להתקלקל", מסבירה רחלי. בעיניה, השתלבות שמבוססות על צורך כלכלי היא לא משמעותית מספיק. "אנחנו רוצים לטעון שהסיבה האמיתית להשתלבות היא אחרת. סיבה של שותפות. כאן יש אלמנט חשוב של לקיחת אחריות על דברים מהותיים בחייך".

לצערם של הסטודנטים, השיחה עם רחלי מגיעה לסיומה. "איזו אישה מעוררת השראה", אני שומעת את אחד הסטודנטים אומר לחברתו ביציאה מהדירה. אבל יום הסיור עוד עמוס במפגשים משמעותיים. הסטודנטיות ממשיכות לשיחות עם נשים מהקהילה בביתה של יהודית פריזנט, בעוד הסטודנטים יוצאים לסיור ולמפגש עם אנשי חינוך ואברכים במוסדות בעלז. אני ממשיכה עם הסטודנטיות.

הסטודנטים בסיור טשולענט עם משה לבקוביץ'

מרגישה כמו נטע זר

יהודית גדלה כאופירה, בבית חילוני בבית לחם הגלילית. "כשהייתי בת 28 עיצבתי תכשיטים מיוחדים מכסף שנמכרו ב"משכית". פנה אליי חרדי מבני ברק שהתעניין בתכשיטים, וכך לפתע מצאתי את עצמי נמשכת לעולם היהדות". במשך שנתיים הלכה לשיעור של ברסלב, "ומאז הרגשתי שמצאתי".

צעירה אחרת היא בת 25, בגילן של הסטודנטיות. היא נשואה כבר חמש שנים וחצי ואם לשני ילדים. "פגשתי את בעלי פעמיים לפני שהתחתנו. במצטבר כארבע או חמש שעות. אני לא מאמינה בשיטת הנישואים הזו, על אף שהיא כן עבדה עבורנו איכשהו. אנחנו לא מתאימים. אנחנו תמיד צוחקים שאם היינו נפגשים בבר זה לא היה קורה. משהו שם עובד, אבל בכל זאת יש תחושת פספוס. לקחו לנו את החוויה של הרומנטיקה. ההורים קיבלו עבורי את ההחלטה להתחתן ועם מי".

אותה צעירה מספרת גם על הנוקשות וההחמרה של חסידות גור בנוגע ליחסי המין. "אם אתן שואלות אותי, אני חושבת שזה קריפי". היא מסבירה שבביתה יש פתיחות ושבהחלט אפשר להיות חלק מהקהילה מבלי לעשות כל מה שהקהילה מצווה.

אחת הסטודנטיות שואלת מדוע, אם כן, היא נשארת חלק מהקהילה. "אני מוצאת אמת ביהדות, אבל לא בחרדיות" עונה הצעירה בגילוי לב. "מצד שני, אני שואלת את עצמי: איפה אני אחיה? איפה הילדים שלי ילמדו? זה לחצות את הקווים עם המשפחה, וזה מחיר כבד. אבא שלי מרגיש שהיום אני אסון מהלך. הוא סבור שאני אתפכח. מצד שני, אני לא באמת מרגישה נטע זר בקהילה. גם אצלנו יש מקום למודרניות. אני לא היחידה עם טלפון לא כשר. אני אומנם שוליים, אבל אני שוליים שקיימים".

גם יעל אלימלך, המנהלת בעיריית ירושלים את המחלקה של החינוך החרדי, עונה לבנות על שאלה דומה: "זו חברה ערכית שמבקשת להיות מוסרית. הם לוקחים דברים ברצינות: הלכה זו הלכה, למשל. אבל אני משתדלת לעשות הפרדה בין דת חרדית לחרדיות. יש דברים בחרדיות שאני לא אוהבת, גזענות למשל. אבל יש שולחן שבת, קהילתיות, משפחתיות ודברים יפים".

את המורכבות הזו יעל חווה גם בתוך המשפחה שלה: "יש לי שני בנים שיצאו בשאלה ושתי בנות דוסיות. יש אצלנו שיח פתוח והכלה. הם גם יודעים שאני עוף מוזר שהולכת לתוכניות מנהיגות מעורבות. אולי החזרה בשאלה של בניי זה מחיר ששילמתי משום שהדעות שלי פתוחות יותר, והבנים הרשו לעצמם לבדוק מה יש בחוץ. אבל אני מקבלת את זה, ואפילו נסעתי לבקר את הבן שלי תוך כדי הטיול שלו בהודו. יש אצלנו הכלה אמיתית ממקום של אהבה".

סדנת סיכום עם רחלי איבנבוים

לראות מבעד למחסום הדעות הקדומות

אז מה היא החברה החרדית? אמונות נוקשות, סדרי חיים חברתיים בלתי ניתנים להפרה, או חברת מופת ומוסר המקדשת את הרוח? ואולי גם וגם? יצאתי מביתה של יהודית והתהלכתי ברחובות מאה שערים. פתאום, בקירות הסוגרים על הרחובות הצפופים ראיתי פתאום חלונות. הרגשתי שאני מבינה קצת, רק קצת, יותר, שהצלחתי לראות מבעד למחסום הדעות הקדומות, ולפגוש אנשים אמיתיים, נשים אמיתיות, ולהיישיר אליהם מבט.