חדשות ואירועים

חייבים לדבר על TED

דיבורים על העתיד הם לפעמים דרך מנומסת לומר דברים שעשויים להיחשב חצופים או מסוכנים אם אומרים אותם על ההווה. אבל האם יצא לכם לחשוב למה מעט כל כך מהעתיד שמבטיחים לנו בהרצאות TED מתממש למעשה? כל כך הרבה פוטנציאל והתלהבות, וכל כך מעט שינוי ממשי. מה מוטעה? הרעיונות עצמם או האמונה בדבר מה שרעיונות בלבד

19 בינואר 2014  |  מאת: בנג'מין ה. ברטון

דיבורים על העתיד הם לפעמים דרך מנומסת לומר דברים שעשויים להיחשב חצופים או מסוכנים אם אומרים אותם על ההווה. אבל האם יצא לכם לחשוב למה מעט כל כך מהעתיד שמבטיחים לנו בהרצאות TED מתממש למעשה? כל כך הרבה פוטנציאל והתלהבות, וכל כך מעט שינוי ממשי. מה מוטעה? הרעיונות עצמם או האמונה בדבר מה שרעיונות בלבד מסוגלים לעשות?

אני כותב על המקומות בהם הטכנולוגיה והתרבות נפגשים; איך טכנולוגיות מאפשרות יצירה של עולמות מסוימים, ובה בעת איך התרבות מַבְנָה את האופן שבו הטכנולוגיות האלה מתפתחות לכאן או לכאן. זאת נקודת המפגש בין פילוסופיה לעיצוב. אם כן, אני מתייחס ברצינות רבה להמשֹגה של אפשרויות. משום כך אני, ורבים אחרים, חושבים שהגיע הזמן לעצור רגע ולשאול כמה שאלות כבדות משקל לגבי הישימות האינטלקטואלית של דברים כמו TED. כך שההרצאה שלי איננה על העבודה או הספר החדש שלי – הקטעים הרגילים – אלא על TED עצמו: מה הוא, ולמה הוא לא עובד. הנה כמה סיבות לכך.

הסיבה הראשונה היא הפשטה מוגזמת. שיהיה ברור, אני חושב שהעובדה שאנשים חכמים, שעושים דברים חכמים מאוד מסבירים את מה שהם עושים בצורה המובנת לכל, היא דבר טוב. אבל TED הוא משהו שמעבר לכך.

נכחתי במצגת שעשה חבר אסטרופיזיקאי לתורם פוטנציאלי. חשבתי שהמצגת היתה ברורה ומשכנעת (ואני מרצה לאמנויות חזותיות באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, כך שביסודו של דבר אני באמת לא יודע שום דבר על אסטרופיזיקה). אחרי ההרצאה התורם אמר לו: "אתה יודע מה, אני מוותר. אני פשוט לא מרגיש שזה מעורר בי השראה... אתה צריך להיות יותר כמו מלקולם גלדוול". בשלב הזה פחות או יותר יצאתי מהכלים. אתם מתארים לעצמכם? חִשבו על כך: מדען אמיתי, שמייצר ידע אמיתי, צריך להיות יותר עיתונאי שממחזר תובנות מזויפות! זאת לא פופולריזציה, אלא משהו חמור יותר מכך: לוקחים משהו שיש לו ערך ותוכן, ומוציאים ממנו את הליבה כדי שאפשר יהיה לבלוע אותו בלי ללעוס. זה לא הפתרון לבעיות המפחידות ביותר העומדות בפנינו – לא, זאת היא אחת הבעיות המפחידות ביותר העומדות בפנינו.

אם כך אני שואל: האם TED הוא הדוגמה המובהקת למצב שבו מדען (או אמן או פילוסוף או אקטיביסט או מי שלא יהיה) שומע שעבודתו איננה ראויה לתמיכה, כי לא עושה טוב לציבור לשמוע אותו? אני אומר לכם שאסטרופיזיקה המתנהלת בשיטת "אמריקן איידול" היא מתכון לאסון תרבותי.

מה זה TED?

אז מה זה בדיוק TED? אולי זאת ההנחה שאם נדבר מספיק על רעיונות משני-עולם, העולם ישתנה. אבל זה לא נכון - וזאת הבעיה השנייה. TED הוא כמובן ראשי תיבות של המילים:Technology, Entertainment, Design (טכנולוגיה, בידור, עיצוב), ובהמשך אדבר מעט על כל השלושה. אני חושב ש- TEDהוא למעשה מידע באצטלה של בידור, ברמה אינטלקטואלית בינונית בלבד, מתוך ניסיון לפנות להמונים.

הכלי הרטורי העיקרי של הרצאות TED הוא התגלות מאירת עיניים יחד עם וידוי אישי (ואולי וידוי "מאיר עיניים") שבאמצעותו הדובר חולק עם הצופים מסע אישי של תובנה והכרה, על הניצחונות והתלאות בדרך. מה מקווה הקהל ב- TEDלהפיק מההרצאה? תובנה מכלי שני, רגע חולף של פלא, שמץ של מושג שאולי הכל יהיה בסדר בסופו של דבר, ריגוש רוחני?

כל זה לא עונה על האתגרים שאיתם אנחנו לכאורה אמורים להתמודד. האתגרים האלה מורכבים וקשים והם לא נענים לפתרונות מסודרים ומדויקים. לא איכפת להם מחוויית האופטימיות של אף אחד. בהתחשב במה שנמצא על כף המאזניים, כשאנחנו מאלצים את האנשים הטובים והמבריקים ביותר לבזבז את זמנם – ואת זמנו של הקהל – בכרכורים על הבמה כמו מוֹכרים בערוץ הקניות, זה מחיר כבד מדי. זאת ציניות. וזה גם לא עובד.

לאחרונה התעוררה מהומה קטנה כשהנהלת TED Global שלחה למארגני TEDx (אירועי TED עצמאיים) בקשה שלא להזמין דוברים שעבודתם עוסקת בעל-טבעי, בקונספירציות, ב"אנרגיה עצבית קוואנטית" ניו אייג'ית וכן הלאה: מה שנקרא בבל"ת. במקום סוגי הפלצבו האלה, אירועי TEDx צריכים לברור הרצאות מלאות דמיון, אבל מעוגנות במציאות. נכון, הם חטפו על זה מנה, וצריך לתת להם מִזכה על המחווה. רבים מתייחסים ל- TEDברצינות רבה, ועלולים לייחס תוקף לרעיונות מרשימים-לכאורה אם מוטבעת עליהם חותמת האיכות של TED. זו היתה אמירת 'לא' למדע ורפואה של פלצבו. אבל מתוך מדע פלצבו ורפואת פלצבו נובעים פוליטיקת פלצבו וחדשנות פלצבו. בהיבט הזה יש ל-TED עוד דרך ארוכה לעשות.

אני חושב ששיא פוליטיקת הפלצבו וחדשנות הפלצבו הוצגו בכנס TEDx סן דייגו ב-2011. ודאי שמעתם על Kony2012, קמפיין המדיה החברתית נגד פשעי מלחמה במרכז אפריקה. אז מה קרה שם? גולש אוונגליסט נוסע לעזור לילדים באפריקה. הוא עושה סרטון קיטשי, רצח עם כפי שהסברתי אותו לסלבריטאים. בעיני העולם, ההתגלות משמיים שעברה עליו בפומבי רדודה עד כדי הונאה עצמית. סבך הגיאופוליטיקה של מרכז אפריקה לא הושפע כלל. קוני עדיין שם. הסוף.

אתם מבינים, כשהשראה הופכת למניפולציה, ההשראה הופכת לערפול. אם אינכם ציניים, עליכם להיות ספקנים. יש לפקפק בפוליטיקת פלצבו כמו ברפואת פלצבו.

 T וטכנולוגיה

נעבור בזריזות על כל אחת מהאותיות של TED.

קודם כל, טכנולוגיה. אומרים לנו שלא רק שהשינוי מואץ בהדרגה, אלא גם קצב השינוי מואץ בהדרגה. הדבר אמנם נכון לגבי יכולת חישובית ברמה העולמית, אבל בה בעת – למעשה שני הדברים קשורים ביניהם – אנחנו נמצאים גם ברגע של תאוטה תרבותית. אנחנו משקיעים את האנרגיה שלנו בטכנולוגיות מידע עתידניות, כולל מכוניות, אבל נוהגים בהן הביתה לארכיטקטורת קיטש מועתקת מהמאה השמונה-עשרה. העתיד המוצע לנו הוא כזה שבו הכל משתנה - כל עוד הכל נשאר אותו הדבר. יהיה לנו גוגל גלאס, ועדיין נלבש פחות או יותר אותן חליפות. האם חוסר התעוזה הזה הוא דרכנו לעתיד?

זאת שמרנות שלא תיאמן, ואין סיבה להאמין שעוד כמה ג'יגה-פלופס יחסנו אותנו נגדה. אם הבעיה היא מאפיין של המערכת, הרי שההשפעות המעריכיות של חוק מוּר תורמות להגברת הקלקול: תוספת כוח החישוב נמצאת על העקומה השגויה, ואני לא חושב שזה ניצחון של ההגיון בהכרח.

חלק מעבודתי הוא חקירה של שינויים טכנו-תרבותיים, החל מפוסט-הומניזם ועד לפוסט-אנתרופוקן, אבל הגרסה של TED תולה אמון רב מדי בטכנולוגיה, ואין בה מחויבות מספקת לטכנולוגיה. זה טכנורדיקליזם בצורת פלצבו, השתעשעות בסיכונים כדי למצוא חיזוק למה-שנוח-להיתלות-בו. המכשירים שלנו הופכים להיות חכמים יותר ואנחנו הופכים להיות טיפשים יותר.

אבל זה לא חייב להיות המצב. גם הם וגם אנחנו יכולים להיות נבונים בהרבה. עתידנות אחרת אפשרית.

E וכלכלה

ה-E ב- TEDהיא Entertainment (בידור), אבל אולי עדיף שתהיה Economics (כלכלה), והצורך לדמיין ולעצב מערכות שונות של הערכה, סחר חליפין, חשבונאות של נתונים חיצוניים לעסקאות, מימון תכנון מתואם, וכן הלאה. כי מדינות ושווקים/ מדינות נגד שווקים הם דגמים לא מספיקים, והשיחה שאנחנו מנהלים תקועה בימי המלחמה הקרה. מה שיותר גרוע הוא דיון בכלכלה כמו במטפיזיקה, כאילו קיומה הממשי של המערכת הוא רק מימוש גרוע של אידיאל.

קומוניזם, בתיאוריה, הוא אוטופיה שיוויונית. הלכה למעשה היה הקומוניזם חורבן אקולוגי, מעקב ממשלתי, מכוניות מחורבנות וגולאגים.

קפיטליזם, בתיאוריה, הוא חלליות, נאנו-רפואה ובּוֹנוֹ שמציל את אפריקה. הקפיטליזם הלכה למעשה הוא משרות בנוסח וולמרט, פרברים משוכפלים, אנשים שחיים בצנרת מתחת ללאס ווגאס, ריאן סיקרסט... וגם – חורבן סביבתי, מעקב ממשלתי, תחבורה ציבורית מזופתת ובתי כלא למטרות רווח.

האפשרויות הפתוחות בפנינו לשינוי נמצאות, פחות או יותר, בטווח שבין מה שיש עם תוספת קטנה של האייק, לבין מה שיש עם תוספת קטנה של קיינס. מדוע?

במאות השנים האחרונות הושגו הישגים יוצאים מגדר הרגיל בשיפור איכות החיים. הפרדוקס הוא שהמערכת הקיימת כעת – ואין זה משנה איך קוראים לה – מאפשרת, בטווח הקצר, את הטכנולוגיות החדשות והמדהימות, אך בטווח הארוך מדכאת את מלוא פריחתן. ארכיטקטורה כלכלית אחרת היא דרישה מוקדמת לכל שינוי אמיתי.

D ועיצוב

Design הוא ה-D של TED. במקום שהמעצבים שלנו יכינו שוב ושוב אב-טיפוסים של אותם מיזמים עם 'סוכני שינוי' ולא יבינו למה לא מיישמים אותם בקנה המידה המתאים, אולי כדאי להחליט שעיצוב הוא לא תרופת פלא. המעצבים חשובים - אבל מסיבות שונות מאוד. קל להתלהב מעיצוב כי גם הוא, כמו הדיבור על העתיד, מנומס יותר מהתייחסות לפילים הלבנים בחדר.

פילים לבנים כמו למשל טלפונים, מזל"טים וגנומים. זה מה שאנחנו עושים כאן, בסן דייגו ולה-הויה. נוסף על השימושים האדירים והמופלאים האחרים של הטכנולוגיות האלה, הן מהוות את הבסיס לפעילויות המעקב של הסוכנות לביטחון לאומי, רובוטים מעופפים שהורגים אנשים והפרטה סיטונית של החיים הביולוגיים. גם את זה אנחנו עושים.

הפוטנציאל של הטכנולוגיות האלה נפלא ומזוויע בעת ובעונה אחת. כדי שהן ישמשו לבניית עתיד טוב, תיוגם כ'חדשנות' הוא פשוט לא רעיון חזק מספיק; צריך לדבר על עיצוב כ'חיסון', על מניעה יזומה של חידושים אפשריים מסוימים שאנחנו לא רוצה שיתרחשו.

באשר למסקנה אחת פשוטה: אין לי רעיון קסם אחד ויחיד. זה העניין, בעצם. אני יכול לומר שאם וכאשר בעיות המפתח הניצבות בפני בני מיננו יפתרו, רבים מאיתנו יהיו מובטלים – ואחרים יהיו בכלא. אנחנו צריכים לנהל שיחה עמוקה לגבי ההבדל בין קוסמופוליטיות דיגיטלית לבין פיאודליזם של הענן. אני רוצה מפות חדשות של העולם, מפות שאינן מבוססות על קולוניאליזם, מורשת גנומית ומיתוסים מתקופת הברונזה, אלא על משהו אחר, בעל קנה מידה גמיש יותר. TED כיום איננו כזה.

בעיות הן לא תצרף שצריך להרכיב. המטפורה הזאת מניחה שכל החלקים הדרושים כבר נמצאים על השולחן ורק צריך לסדר אותם מחדש ולתכנת אותם מחדש. זה לא נכון. חדשנות המוגדרת כבחישה של החלקים והוספת כוח עיבוד היא לא רעיון גדול שישבש את הסטטוס-קוו הפגום: זהו בדיוק הסטטוס-קוו הפגום.

דובר ב-TED אמר לא מזמן, "אם מסלקים את הגבול הזה... הגבול היחיד שנותר הוא הדמיון שלנו". לא נכון. אם אנחנו באמת רוצים שינוי, חייבים לדשדש בדברים הקשים (היסטוריה, כלכלה, פילוסופיה, אמנות, עמימויות, סתירות). כשמסלקים אותם מהמשוואה ומתמקדים רק בטכנולוגיה, או רק בחדשנות, בעצם מונעים שינוי.

במקום לפשט את העתיד לרמה הנמוכה ביותר, אנחנו צריכים להעלות את רמת ההבנה הכללית עד לרמת המורכבות של המערכות שבתוכן אנחנו מוטמעים ושמוטמעות בתוכנו. העניין הוא לא "סיפורי השראה אישיים", אלא עבודה קשה ולא-ודאית של סילוק המסתורין וחידוש ההמשֹגה: החומר הכבד שבאמת משנה את אופן החשיבה. יותר קופרניקוס, פחות טוני רובינס.

במישור החברתי, השורה התחתונה היא שאם אנחנו משקיעים בדברים שעושים לנו הרגשה טובה אבל לא עובדים ולא מרכזים מאמץ בדברים שלא עושים לנו הרגשה טובה אבל עשויים לפתור בעיות, הרי שייעשה קשה יותר ויותר, איך לומר, לפתור בעיות. במקרה זה הפלצבו לא רק שאינו משפיע אלא חמור מכך, הוא מזיק. הוא מסיט הצידה את העניין, ההתלהבות והזעם, עד שהם נספגים בחור שחור של צביעוּת.

"שמרו על קור רוח והמשיכו בחדשנות". האם זה המסר האמיתי של TED? בעיני זאת לא השראה אלא ציניות. לימין האמריקאי יש ערוצי תקשורת מסוימים שמאפשרים לו להעלים עין מחלקים מסוימים של המציאות. למגזרים אחרים יש TED.

 

בנג'מין ה. ברטון הוא תיאורטיקן בתחומי הפילוסופיה, האמנות והעיצוב. הוא מרצה עמית לאמנות חזותית ומנהל המרכז לאמנות וגיאו-פוליטיקה באוניברסיטת קליפורניה, סן-דייגו.

המאמר פורסם לראשונה באתרו של בנג'מין ברטון ולאחר מכן בגרדיאן הבריטי. זהו עיבוד של הרצאה שניתנה בכנס TEDx בסן דייגו.

תמונה בעמוד הבית: Ryan Jeffs, wikicommons

ידיעות

קבלו עדכונים משלם

לקבלת עדכונים מהמרכז האקדמי שלם, מלא/י את פרטיך