אסטרטגיות-על בעידן המודרני

מתוך אלו תבניות יסוד נולד העולם של ימינו? כיצד השפיעו דווקא האמצעים, כמו הכוח הימי והנשק החם, על עיצוב היעדים (והמבנה המדיני)? מה עמד ביסוד תפיסת הריבונות ה-"פוסט-ווסטפלית"? מה היו אופקי השאיפות שהפכו מדינות אירופיות לאימפריות (מתחרות) וכיצד עיצבו את העולם של ימינו? איך משתקפות הטרגדיות של מלחמות העידן המודרני בהגות האסטרטגית?

נקודת המוצא לדיון הן התמורות – התגבשות דגם המדינה, והיציאה אל הים הפתוח – שנבעו בין היתר מהתפתחויות טכנולוגיות, והפכו את "חצי האי" האירופי למוקד הסדר המדיני העולמי (לפחות עד אמצע המאה העשרים). מעצמה ימית במזרח הים התיכון – הרפובליקה של ונציה – יצרה את הדיפלומטיה המודרנית; ואת תכניה עיצבו מקיאוולי, בכל הקשור לסגולות "הנסיך"; ורישליה, שקידש את הגיון המדינה וחשיבותו של מאזן הכוחות (אסטרטגית-על שבה השתמשה גם בריטניה נגד צרפת).

עידן המהפכות – האמריקנית והצרפתית –הגדיר מחדש מהי אומה, מה תכליתה ומה כוחה. פרדוקסלית, הניב הגיוס הכללי של הרפובליקה דווקא רגרסיה לעבר חלום הקיסרות – ההרפתקה הנפוליאונית – ובעקבותיה, מהלך מכונן של השבת הסדר העולמי על כנו, שבמרכזו דמותו של מטרניך כארכיטקט של "השלום הארוך". במחצית השניה של המאה ה-19, נפגוש מנהיגים, חדורי שליחות, שהשכילו לאחד אומות קרועות ולכונן מעצמות: לינקולן, שהציל בכוח הזרוע את ארצות הברית כאומה אחת; וביסמרק, שלצד "הדם והברזל" השכיל גם לנהל דיפלומטיה מזהירה ששמרה על שלום אירופה.

דא עקא, שאסטרטגית-על המחייבת גאוניות מדינית נשענת על סגולות שאין קיומן מובטח: ותוך פחות משנות דור קרס מאזן הכוחות אל תוך הפורענות של המלחמה הגדולה. מן הטבח הממושך של החזית המערבית – מוורדן והלאה – צמח עולם אחר, שלנין, מחד גיסא, וּוילסון, מאידך גיסא, ניסו לעצב אותו על פי דרכם: שתי אסטרטגיות-על, מהפכה עולמית ושלום עולמי. בין שברי האימפריות הישנות עלו לגדולה – שוב – "קיסרים" בדמות כוחות מודרניים בעלי שאיפות אימפריאליות: מוסוליני, היפנים, סטאלין, והקורפורל האוסטרי שהקים את "הרייך השלישי" וכמעט הביס את כל העולם.

ממינכן ועד יאלטה, מקומות שהפכו למושגים, ליוותה הדיפלומטיה את המלחמה. ברברוסה ופרל הארבור הפכו לשם נרדף להפתעה אסטרטגית. מעל לכל, אקורד הסיום של מלחמת העולם השניה, בהירושימה ונגסאקי, שינה מיסודן את מהות המלחמה ואת החשיבה האסטרטגית.

המלחמה הקרה התנהלה אפוא בכלים שונים מכל קודמותיה: הרתעה גרעינית הדדית מחד גיסא, וחתרנות מדינית ורעיונית, מאידך גיסא. היא לא תמיד היתה "קרה" – לא בקוריאה, לא בווייטנאם, ולא במלחמות "בידי שליח" בין ישראל לערבים. במשבר קובה התקרב העולם לכליה גרעינית: אך בשנות השבעים התגבש מחדש סוג של מאזן כוחות גלובלי. עם קריסתה של ברית המועצות הונחו היסודות למשוואות האסטרטגיות של ימינו: המלחמה באסלאמיזם הטוטליטרי; וההתמודדות עם עלייתה של סין (שוב ספרטה מול אתונה?). בתוך כך, יתכן כי אסטרטגית-העל החשובה ביותר לעתיד היא זו שתאפשר לאנושות להיגמל מהרגלים הרסניים, המאיימים לא על היציבות המדינית אלא על המערכת האקלימית הפלנטרית.

סילבוס לדוגמה

רשימת הקורסים המלאה של התוכנית ללימודי אסטרטגיה, דיפלומטיה וביטחון