התכנית הבינתחומית בפילוסופיה ובהגות יהודית

ממשיכיהם של אפלטון ושל אריסטו בעולם ההלניסטי

המונח "הלניזם" בא לציין את התרבות היוונית מאז כיבושי אלכסנדר והוא מבטא לא רק את התייוונותו של המזרח כי אם בעיקר את השפעת המזרח על התרבות ההלינית. ברם, בכל מה שנוגע לפילוסופיה נראה שלא היתה השפעה מזרחית של ממש. האסכולות הנקראות היום "הלניסטיות" (הסטואה, האפיקוראים, הספקנים וקבוצות נוספות) נקראות כך שלא בצדק. העובדה שאותם הוגים "הלניסטים" חיו במזרח ולעתים אף נולדו שם אינה גורעת כלל מיוונותם. הפעם הראשונה שנוכל לדבר על השפעה מזרחית אם בכלל היא באותם הוגים שראו את עצמם כממשיכי אפלטון ואנו מכנים אותם בשם "ניאופלטונים", ופלוטינוס בראשם. המדובר הוא במאה השלישית לסה״נ תחת שלטון רומא ההולכת ומתפוררת. תקופה זו שבה חייו של האדם עומדים לו מנגד מצמיחה במזרח ההולך ומתעצם תנועות רבות בעלות מאפיינים מאגים ופולחניים (הניאופיתגוראים, הגנוסטים ואחרים). בתוך אנדרלמוסיה זו אנחנו מוצאים את פלוטינוס יליד אלכסנדריה ומי שסיים את חייו באיטליה. תורתו של הוגה זה היא השיטה הגדולה היוונית האחרונה לפני ימי הביניים. אמנם פלוטינוס מצליח לשמור על איזון, וההגמוניה של הראציו כמרכיב עיקרי באושרו של האדם עדיין נשמרת, אולם ממשיכיו לא ישמרו על האיזון, וההגמוניה תעבור עם הזמן למאגיה ולתיאורגיה ומכאן הדרך קצרה לימי הביניים. כך הופך פלוטינוס למעין ציר בין מערב למזרח, וכאן בדיוק טמונה חשיבותו וחשיבתם של הניאופלטונים להבנת תרבותנו אנו. אם קל לנו היום לראות באינסוף דבר טוב, אם מושג הישועה (לעומת האושר) הפך להיות מושג יום יומי עבורנו, ואם מושג הדבקות מתקשר אצלנו עם מיסטיקה ולא ברור לנו תמיד כיצד ומדוע, כדאי לנו לפנות אל המקור – פלוטינוס והניאופלטונים.

לסילבוס המלא