היפה מכולן - קריאה הומניסטית באיליאדה ובאודיסיאה

פרק 4 – היפה מכולן | קריאה הומניסטית באיליאדה ובאודיסיאה

4 באפריל 2020  |  מאת: עידו חברוני

תפוח זהב שעליו נכתב "ליפה מכולן" עורר מריבה בין שלוש אלות: הרה, מלכת האלים והשלטת באסיה; אתנה, אלת התבונה והאסטרטגיה; ואפרודיטה, אלת המין (ולא היופי, כפי שלימדו אותנו – אם בכלל – בבית הספר). כל אחת מהן טענה לכתר, ופאריס הוזמן לשפוט ביניהן. הרה הבטיחה לו עוצמה פוליטית; אתנה – תבונה מעשית; אפרודיטה הבטיחה לו את האישה היפה בתבל. פאריס בחר באחרונה.

פרויד החזיר את המיתוס לחיינו, אך העניק לו פירוש רדוקטיבי: הכול מין (או מוות). איני יודע אם הוא התייחס למשפט פאריס, אך נראה שהוא היה סבור שאפרודיטה הייתה הכנה מבין האלות. אתנה הדחיקה את נשיותה ונהגה לטשטש את גופה בעזרת שריון גברי. הרה בכלל השיגה את כוחה תוך שימוש במניפולציות מיניות, ואפילו נעזרה באפרודיטה, המומחית לתחום, כדי להצליח בהן: כדי לפתות את זאוס היא שאלה מאלת הפיתוי את "חזייתה המעוטרת… שם ישכנו אהבה ותשוקה." (איליאדה 14:215). פאריס ואפרודיטה, בסך הכול, ביטאו בגלוי את מאווייה הסמויים של התרבות.

"נניח שפרויד היה בוחר דווקא באורסטס" (Suppose Freud had chosen Orestes instead)? תוהה הפסיכולוגית היונגיאנית מרגרט קלארק. הכותרת המבריקה מתייחסת לבחירה של פרויד לצמצם את הסיפור ההתפתחותי שלנו למיתוס של אדיפוס, שרצח את אביו כדי להשיג את אימו (באופן לא מודע, כמובן). אך מה עם אורסטס, שהרג את אימו כדי לנקום את רצח אביו, אגממנון? מדוע להעדיף את המיתוס הראשון על פני השני (ועל פני עוד מיתוסים רבים אחרים)? קרל גוסטב יונג, שירש מפרויד את ההנחה שהמיתוס חושף את האמיתות הנפשיות העמוקות ביותר, סירב להעמיד את כל המיתוסים על בסיס אחד. ריבוי המיתוסים, לשיטתו, מעיד על ריבוי האפשרויות בנפש. בצד אדיפוס חי בקרבנו גם אורסטס (ויצחק והמלט). המיתוסים מציגים שלל תבניות בסיס (ארכיטיפים), שמהוות את יסודות הדקדוק הנפשי.

ומה עם הנשים? הפסיכולוגיה הנשית של פרויד היא תמונת ראי מעוותת של הנפש הגברית. את אדיפוס מחליפה אלקטרה (שמילאה תפקיד שולי בסיפור של אחיה, אורסטס) ואת מלאות הפאלוס מחליפה קנאת הפין. אצל יונג, לעומת זאת, היסודות הנשיים קיימים בכל נפש, בין אם היא שוכנת בגוף של גבר ובין אם בגוף אישה. וזיהוי היסודות הנשיים, בדיוק כמו הגבריים, מתחיל במיתוס.

אם נצעד בעקבותיה של הפסיכיאטרית היונגיאנית ג'ין שינודה בולן ("אלות בכל אישה"), נוכל להציע הסבר שונה למשפט פאריס. הרה, אתנה ואפרודיטה מבטאות כל אחת אפשרות נשית. אפרודיטה עדיין מייצגת את המיניות, אך זו אינה בלעדית, אלא אחת מן האפשרויות הקיימות בנפש. הרה מציגה את ההיבטים של האישה המושלת בביתה, בקהילתה, ואולי גם במדינתה, כרעיה וכאם, ואתנה מוצאת את מקומה בעולם בעזרת כישרונותיה ותבונתה, בעוד מינה ומגדרה הם נון-אישיו. וכל אחת מהן נוכחת ולגיטימית בכל נפש (גם הגברית). הטעות של פאריס הייתה עצם הבחירה. מה שמותר לזאוס אסור לשור. בעוד האלים (והארכיטיפים) הם חד צדדיים, נדרש האדם להכיר בכוחם של כולם, ולהתנהל איתם בתבונה.

ועכשיו נוכל לחזור לתטיס. הרדוקציה של פרויד הכריחה אותנו לזהות את תסביך האם של אכילס. יונג, לעומת זאת, הציע את האמפליפיקציה: במקום לצמצם כוחות אלוהיים ליצרים גופניים, הוא הציע להעצים את התשוקות האנושיות דרך חיבורן לאלים. במושגים שלו, ההורות הכפולה (העובדה שלרבים מהגיבורים יש אם אלוהית ואם אנושית, או אב אלוהי ואב אנושי) מעידה על המיתוס האישי של כל אחד מאיתנו, שהשניים מתרוצצים בקרבו – האנושי, כמו גם האלוהי.

משפט האלות, שבו פתחנו, הוא רק חוליה במיתוס של מלחמת טרויה. פלאוס, אביו בן התמותה של אכילס, לקח את תטיס, אימו האלוהית, בכוח. אבל הניסיון לצמצם אלוהות למידת אדם התנקם בו: תפוח הזהב המפורסם הושלך לחתונתם ועורר את המריבה בין האורחות מצד הכלה. פאריס, כאמור, בחר באפרודיטה, אך היפה בנשים, הלנה, הייתה תפוסה. הוא חטף אותה מבעלה וזה כינס את רעיו ויצא למרדף. כך פרצה מלחמת טרויה, שבה קיפח אכילס, בנם של תטיס ופלאוס, את חייו. אכילס לא סבל מתסביך אדיפוס, אלא מתסביך פלאוס. הוא שילם בחייו את מחיר הניסיון הכושל של אביו להפוך את האלוהות לעקרת בית.

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.