אכילס על ספת הפסיכולוג - קריאה הומניסטית באיליאדה ובאודיסיאה

פרק 3 – אכילס על ספת הפסיכולוג | קריאה הומניסטית באיליאדה ובאודיסיאה

4 באפריל 2020

האיליאדה פותחת בריב בין אגממנון, רמטכ"ל הכוחות היווניים, לבין אכילס, הלוחם מספר אחת. אגממנון לוקח מאכילס את הפרס שלו, הנערה שקיבל כאות כבוד על התפקיד המשמעותי שנטל בקרב, ואכילס מצהיר שלא ישתתף יותר במלחמה. בסיום האירוע הוא הולך ובוכה לאימו, האלה הימית, תטיס:

"'אמי, אם ילדת אותי קצר ימים, היה האולימפי,

זאוס המרעים מעל, אמור לפחות לייחד לי

כבוד. אך כעת הוא אינו מכבד אותי כלל.

הנה בן אטראוס, השליט הכביר אגממנון,

פגע בכבודי, לקח מידי את הפרס ומחזיק בו.'

כך אמר בדמעות, ושמעה אמו הנכבדת…

באה והתיישבה לפני בנה המתייפח,

ליטפה אותו בידה, קראה בשמו ואמרה לו:

'ילדי, על מה אתה בוכה? על מה ללבך בא הצער?

ספר לי, אל תכסה בלבך, וכך נדע שנינו.'"

(1:351-363. תרגום שבתאי)

 

מה אפשר ללמוד מהסצנה האינטימית הזו? ראשית, שלבכות זה גברי. ברצינות. רוב גיבורי האיליאדה מזילים מפלי דמעות בפומבי בלי שום בושה.

שנית, שלאכילס יש הפרעת אישיות. שככל בעיה פרטית קשורה לתרבות הכללית. כל הלוחמים מוטרדים משאלת המתח בין האלוהי לאנושי. כולם רוצים להיות כול-יכולים ונצחיים, וכולם מודעים לגורלם כבני תמותה מוגבלים. הפתרון שלהם היה לנסות להתבלט כמה שיותר (בקרב, אלא מה?), לזכות בכבוד מסביבתם וכך לרכוש את כרטיס הכניסה לנצח – התהילה (קלאוס). הם האמינו שההצטיינות (ארטה) – התפקוד הטוב ביותר במסגרת המגבלות האנושיות – תביא לחקיקת שמם לעד בשירת הגיבורים (והם צדקו. עובדה, עד היום אנחנו שרים את תהילתם).

אבל אכילס לא יכול לשאת את המתח הזה. הוא אומנם אנושי, אך הוא רוצה לקבל כבוד כאל. ודי בעלבון קטן (וכי מהי בחורה אחת לנוכח ההרמון השלם שהוא מחזיק?) כדי לגרום לבריון המגודל לשבור את הכלים, לבגוד ברעיו לנשק, ולהצטנף כתינוק בחיק אימו.

ואם תיארתי את הבעיה כהפרעת אישיות, הרי זה משום שאני מעוניין לשער מה יגיד פרויד כאשר אכילס יתפרקד על ספת הטיפולים שלו. מייסד הפסיכואנליזה תרגם את המיתוס מסיפור על אודות גיבורים גדולים ממידת אדם לסיפורו הנפשי של כל אדם. המיתוס אינו מה שקרה (או שנדמה היה שקרה) אי אז בימים, אלא סיפורו הנצחי של הלא-מודע, אותם חלקים בנפש הקשורים לאנרגיית הליבידו שמפעמת בקרבנו ואין לנו שפה לדבר עליה ואיתה, מלבד המיתוס הכללי והמיתוס הפרטי (=החלום). אדיפוס, כך הסביר, טורד את מנוחתנו, משום שאנו שותפים לא-מודעים לפשעו: כולנו חולקים משאלה מודחקת לרצוח את האב ולשכב עם האם.

אני מניח שפרויד היה מנסה לסייע לאכילס להשתחרר מהפנטזיה על אודות האם הנפלאה, האלוהית, המעריצה, הפרטנרית שמעדיפה אותו על פני אביו (המושלך כעת על אגממנון), שנועדה לשרת את הצורך הנרקיסיסטי הנואש שלו בהכרה. הוא היה מסייע לו להכיר באימו הארצית המוגבלת ולקבל אותה כמו שהיא, ובעיקר לקבל את עצמו, על מגבלותיו וקשייו. אם הטיפול היה מצליח, אכילס היה משתחרר מתסביכיו והאיליאדה לא הייתה נכתבת.

עבור חובבי המיתוס – כמוני – ההסבר הזה מאכזב מאוד. במקום שהעיסוק בגיבורי-על ישמש לנו שער למה שמעבר לאדם, אנחנו נידונים לרדוקציה מינית. פרויד היה טוען, כמובן, שאני מכחיש ומדחיק את האמת, אבל, למזלי, יש את יונג.

אבל את יונג נשמור לשבוע הבא. בינתיים, חשוב לשים לב לכך שברגע השיא של המודרניות, הסוגדת לאדם כמידת כל הדברים, השיב פרויד את ההבנה הקלָסית שבחייו של כל אדם פועלים כוחות גדולים ממידת אדם שהשפה הרציונלית אינה יכולה להכיל אותם. המיניות, שאנחנו נוטים לראות אותה כנתונה לשליטתנו, אינה שייכת לנו בכלל. היא תוססת בקרבנו, אך היא גדולה מאיתנו, והיא רוצה דברים אחרים ומנוגדים למה שאנחנו (והתרבות שלנו) רוצים במודע. הקדמונים הסדירו את מערכת יחסיהם איתה – ועם שאר העוצמות – בעזרת המיתוס והטקס. אנחנו, נטולי מיתוס, נידונים לתרבות בלא-נחת (שעלולה להידרדר לנאציזם, כפי שקרה בימי חייו של פרויד); ללא טקס, אין לנו מוצא מלבד הטיפול הפסיכולוגי.

 

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום הפתוח הקרוב.