חדשות

אשה בורחת מבשורה: שביל ישראל – בריחה או התמודדות?

הרומן המצמרר של דוד גרוסמן, אשה בורחת מבשורה, משתמש בשביל ישראל כדי להוליך בו את הדמויות, את העלילה וגם את הקוראים בסבך החיים הלא פשוטים שלנו במדינת ישראל. במאמר השני בסדרת "ספרי מופת על שביל ישראל", שבנו לקרוא את הרומן מזווית חדשה.

6 באוגוסט 2017   |  מאת: מיכל סלוסברג

"הי, מחייך אברם ומצביע בשמחה תמה: על סלע עגול מתנוצץ באור השמש סימון השביל, כחול-לבן-כתום. קריצת דרך. מצאנו אותו, הוא מכריז, ומציב את רגלו על הסלע המסומן"

ספרו של דוד גרוסמן, אשה בורחת מבשורה, מגולל את סיפורו של משולש האהבים הכאוב בין אורה, אילן ואברם, כמו גם את סיפורם של שני ילדיה של אורה: אדם, בנו של אילן, ועופר, בנו של אברם. אל דמויות בשר ודם אלה, מצטרפת דמות משנה אחרת, שלא מרפה לאורך כל הדרך: שביל ישראל.

 

שביל ישראל: התמודדויות ואתגרים

מה מסמל השביל? מצד אחד, שביל בריחה מהמציאות, שכן אורה מחליטה לצעוד בו בזמן שבנה הצעיר, עופר, נשלח למבצע צבאי מסוכן. מצד שני, שביל של התמודדויות, שכן ההליכה בו מעלה אצלה ואצל אברם זיכרונות נשכחים מן האוב, פשפוש בפצעי עבר מדממים, התמודדות עם כאבי ההווה, וגם לימוד כיצד לאהוב מחדש.

נוף בישראל

"חלקו הצפוני של השביל (…) לעתים מחזק (…) לעתים מציב מכשולים"

חלקו הצפוני של שביל ישראל, המוביל את השניים בין נחליו ויישוביו של הגליל העליון, לעתים מחזק את אורה ואברם ולעתים מציב מכשולים שאתם הם נאלצים להתמודד. בנקודות מסוימות הוא מסב להם שקט פנימי, עם חיבור לשקט ולטבע ולנוף היפה של הארץ, אך לעתים, במדרונותיו התלולים, בחציית כבישים סואנים או נהרות שוצפים, הוא גם מציב אתגרים המשקפים את השביל הסימבולי שבו צועדים השניים אל התמודדות עם העבר, השלמה עם ההווה ומבט המופנה כלפי העתיד הלא נודע.

סימון השביל, כחול-לבן-כתום, מוביל אותם הלאה, עם הפנים נשואות קדימה עת הם בוחנים אירועים מן העבר הרחוק או הקרוב, מתהלכים בתוך מימי נחל קפואים, מביטים במצפה על עמק החולה, מטפסים על הר מירון ועוברים על פני נקודות שיהיו מוכרות לכל מיטיב לכת שכבש את חלקו הצפוני של שביל ישראל במו רגליו.

 

שביל ישראל ושביל מלחמות ישראל

פתיחתו של הרומן מתחילה דווקא בחדר שנדמה כנטול זמן ומקום מוגדרים. גיבורי הסיפור, אורה, אברם ואילן בני ה-16 נפגשים בעלטה המוחלטת של חדר הבידוד, שם גורל בני הנוער נשזר זה בזה. בעלטה של חדר הבידוד, שם מחלימים השלושה ככל הנראה משחפת, אין חשיבות לא לזמן ולא למקום. כאילו מתריסה הפתיחה ואומרת: התרחשויות אלו יכולות לקרות בכל מקום ומגוללות סיפור מוכר על מפגש בין נער ונערה, על אהבה ואולי גם על אהבה נכזבת. אך כבר בתחילתו של הרומן מחלחלת אל החדר ההיסטוריה הייחודית והסבוכה של ארץ ישראל. "הנהג של האמבולנס אמר שבזמן כזה צריכים את האמבולנסים לדברים יותר חשובים", אומרת אורה לאברם באחת משיחותיהם הראשונות.

חדר בידוד PUBLIC DOMAIN

"בעלטה של חדר הבידוד."

כשהשניים תוהים מה קורה בעולם החיצון, ואיך מתפתחת הלחימה, יכול הקורא להסיק שהם שוהים בחדר בידוד בזמן מלחמת ששת הימים. דמותה של האחות הערבייה, היחידה שנשארה לטפל בהם ובוכה מדי לילה, מוסיפה אף היא פן פוליטי לסיפור שכאילו מתחיל ללא אחיזה בזמן ובמקום ברורים, כאשר אברם ואורה תוהים אם יש לחשוד בה או שניתן לבטוח בה שתטפל בהם כראוי. לכן, אף על פי שעלילת הרומן נפתחת בחדר חשוך וכביכול מנותק מאדמת הארץ, ישנן רמיזות לכך שההיסטוריה של הארץ, נופיה ואדמתה שעליה נלחמים חיילים לאורך השנים, יהוו חלק מרכזי בחיי גיבורי הסיפור, יפרידו בניהם ויקרבו אותם פעם אחר פעם.

 

סופר בורח מבשורה: הטרגדיה האישית של גרוסמן

בצאתו, בשנת 2008, זכה הספר לתגובות אוהדות נרחבות מהציבור הישראלי. ללא ספק, חלק ניכר מהאהדה לדמויות הסיפור נובעת מהזדהות עמוקה של הקורא הישראלי. "ייתכן שאשה בורחת מבשורה הוא הרומן הישראלי – רומן המהדהד את החוויה הישראלית במלוא כובד משקלה – שכול,מלחמות, כיבוש, מערכות יחסים סבוכות השזורות באירועים פוליטיים'" כותבת ד"ר קציעה עלון. אורה, גיבורת הספר, בורחת מהבשורה שאותה מאמינה שתקבל אם תמשיך לשבת בבית ולחכות לה, על מות בנה הצעיר, עופר, המשרת בחיל השריון. סמיכותו של זמן הוצאתו לאור של הספר למלחמת לבנון, שבה נהרג בנו הצעיר של גרוסמן בחילופי אש בעת מילוי תפקידו בחיל השריון, הסבה לעלילת הספר ממד חדש ומצמרר של מנבא עתידות וחורץ גורלות. נופיה של ארץ ישראל, אם כך, ממלאים תפקיד מרכזי בעלילת הספר ומזכירים לקורא כל העת שאדמה זו, המסבה אושר ורוגע למטיילים בה, היא בעת ובעונה אחת אדמה בוגדנית ומדממת היוצרת את הבעיה, ואדמה שלווה ומקור לרוגע המספקת את הפתרון.

לאורך הרומן, מלחמות ישראל והשפעתן המכרעת על גורל גיבורי הסיפור אינה מרפה. בעוד מלחמת ששת הימים מאחדת בין השלושה, תהיה זו מלחמת יום הכיפורים שתשנה את השלושה לבלי היכר. בזמן שירותם הצבאי של אילן ואברם בחיל המודיעין, הופכים השניים לחברים קרובים מאין כמותם. ואז פורצת מלחמת יום כיפור. אברם נשבה בשבי המצרי ועובר מסכת עינויים קשה המשנה את אישיותו לצמיתות. אורה ואילן מתקרבים עוד יותר בזמן טיפולם באברם, שאמו נפטרה כמה שנים קודם לכן ואביו עזבו בגיל צעיר. באברם הם רואים את בנם המשותף שבו הם נדרשים לטפל. כשאורה ואילן הופכים להורים משותפים לאדם, בנה הבכור של אורה, רגשות האשם לא מרפים מאילן והוא עוזב את ביתם המשותף. ב"בנם" המשותף, אברם, ממשיכים השניים לטפל יחדיו. מלחמות ישראל מחברות בין גיבורי הסיפור, מרחיקות ביניהן ומקרבות אותם חזרה. עשרים שנה מאוחר יותר, כשבנם המשותף של אורה ואברם, עופר, שאותו גידלה יחד עם אילן כאילו היה שלו, יוצא למבצע צבאי מסוכן, זוהי שוב המלחמה, הכאב והפחד שמפגישים בין אברם ואורה ומאלצת אותם להתמודד עם עברם הסבוך, עם ההווה ועם העתיד, שכולם מושפעים ממלחמות ישראל.

 

מסע בשביל ישראל או מסע בנפש?

את אברם לוקחת אורה אתה למסע בעל כורחו. בעודו ישן, תחת השפעת כדורי שינה שאותם לוקח מאז שיקומו כדרך התמודדות עם הטראומה שאותה עבר, לוקחת אותו אורה על גבה, מכניסה אותו למונית ונוסעת עמו לגליל — "עד איפה שהארץ נגמרת". אברם הולך אחרי אורה כסהרורי, ותחילה נראה שמתנגד לתוכנית המשונה של אורה ולשביל עצמו. כשהשניים מגיעים בתחילת הדרך לגדר תיל החוסמת את דרכם, מחכה אברם לאורה ואומר "זהו, מה? ואורה שמעה את ההקלה בקולו מכך שהטיול נגמר מהר יחסית ובלי אבֵדות". אך השניים מתגברים על המכשול במהרה, במציאת שער קטן. אולם השביל, כמתריס, מציב מכשול נוסף, הפעם בדמות נהר שוצף שאותו יש לעבור.

נחל הבניאס PUBLIC DOMAIN

"מכשול נוסף בדמות נהר שוצף", הבניאס

לאחר חציית הנחל "זקף לאט [אברם] את ראשו מבין כתפיו, ושוב פרש קצת את מרפקיו מביצתו, והביט בהרהור ממושך אל הגדה האחרת, ולאורה היה נדמה שכעת, אחרי שחצה את הנחל, הוא מתחיל לתפוס שבאמת כבר הניח מאחוריו את מה שהיה, ושמעתה ואילך יש דבר אחר לגמרי, חדש". חציית הנחל מסמלת את תחילת מסעם של השניים להתגברות על מכשולים משותפים, לפתיחת שיחה על עופר, בנם המשותף, שעליו לא רצה לשמוע אברם מעולם, ושאותו ככל הנראה כבר לא יפגוש — אם להאמין לתחושות הבטן האמהיות של אורה.

 

חי, צומח, דומם: התמודדויות אישיות בצל הנוף

נופיה של ארץ ישראל מבצבצים שוב ושוב בין הסיפורים האישיים של גיבורי הסיפור ושזורים בעולמם הפנימי של הדמויות. רגע אחד יושבים אברם ואורה "זה לצד זה בחביון מסולע מעל לעמק, וסביבם ים צהוב של עצי שיטה וקידות…[בין] סלעים עטויי חזזיות, מבהיקים בשמש באדום ובגדול זוהר", רגע אחר הם "תופסים צל במצפור שמשקיף על עמק החולה" עת "כל שרירי גופם דואבים כעת, ולא רק מן ההליכה". בחלקים מסוימים, הולך אברם לצד אורה "כשראשו מורכן, לא מביט בה, גם לא בנוף" וברגע אחר, שבו שיחתם קולחת ואורה שואלת אותו אם הוא מעוניין לעצור לקפה, הוא שואל: "אולי נמשיך עוד קצת? זה שביל טוב", ומדבר כמובן על גם על כברת הדרך המטפורית שאותה עושים השניים יחד. כשמגיעים השניים להר מירון, אומר אברם "חתיכת הר". "הוא משתאה כשעיניו מסיימות לעקוב אחרי ידו אל ראש ההר, ומושך במורך קל את רגלו מן הסלע", המורה את סימון שביל ישראל. "ההר תלול ועקוש, עצי זית ואלה ארצישראלית ועוזרר קוצני סבוכים בו, שרירי השוקיים נמתחים עד כאב והמתלול סוחט את הריאות". רק אז מוציאים השניים לראשונה מפה, וממקמים את מקום הליכתם — המחצבה של כבר גלעדי, יער תל חי ושביל הפסלים, עין רועים, נחל קדש, קרן נפתלי ונחל דישון. כברת הדרך הארוכה שאותה עשו השניים רגלית מסמלת את הדרך הפנימית הארוכה שאותה עשו. אין זה מפתיע שדווקא בהגיעם לפסגה, מעבר של מכשול נוסף וקשה במיוחד, "חוסן חדש ולא מוכר מפעפע בגופם. פקעות של כוח תופחות לשניהם בשוקיים".

הר מירון צילום דר אבישי טייכר

"חתיכת הר". הר מירון

אברם ואורה ממשיכים לאורך השביל ולאורך ההיסטוריה שלהם, עוברים את הגליל והכרמל, את חורבת רקית ואת מערות ישח. בדפיו האחרונים של הרומן, "בצעדים כבדים יורדת אורה מן השביל ופונה אל החורש הסבוך שלצדו. הולכת, נשרכת בקוצים ובשיחים, מועדת וקמה, ואברם אחריה. היא מטפסת במצוק קטן של סלעים גבוהים ואפורים, והוא אחריה. ופתאום הם בתוך מכתש זעיר, שהאור בו עמום ומצולל מעט, והשמש כאילו אוספת ממנו את קרניה". עם דמויות העומדות ומחכות בפתח ביתה לתת לה את הבשורה המרה בדמיונה, אורה לא שקטה. "אברם חש צורך עז לקום ולצאת מכאן, מצללי המכתש הזעיר המוזר, מהסלע הטרשי והאפור. ממול, בין שני סלעים משוננים, משתרעת פיסת הר מוריק ושטוף שמש, והשם שניהם שרויים בצל, יותר מדי צל".

ניחוחות ארצישראליים של אשה בורחת מבשורה

סופו של הרומן של גרוסמן אינו פתור, שכן הקורא אינו זוכה לשמוע אם אכן תשמע אורה את הבשורה על מות בנה או לא. אך הרמזים לאורך הספר על מותו הקרב, והאינטואיציה של אורה עת יציאת עופר למבצע ולאורך כל הדרך מבשרים לקורא רעות. אפילו השמש הנראית באופק לא מצליחה להסתיר מפנינו את הצל העגמומי שבו מסיימות שתי הדמויות את המסע. ועם זאת, מסמלות קרני השמש גם תקווה ואת החיים שאחרי, את ההתמודדות עם האבדן וההמשכיות שהרומן עוסק בו דרך סיפור גיבוריו השונים. "ריחות של זעתר וסירה קוצנית, ומשב מתוק של יערה" ממלאים את אפי השניים וסוגרים את הגולל על הספר. וכך, עם ריחות שכה מזוהים עם הארץ, ונופה שהנשקף לאופק, מסתיים אחד הרומנים הישראליים ביותר. רומן המדגים לנו את החיבור העמוק שלנו לאדמת ישראל, לטוב ולרע.

 

רוצים ללמוד עוד על ספריית שביל ישראל או לתכנן מסלול? בקרו בדף ספריית שביל ישראל.


מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.