email facebook google print twitter line background black loading small loading stars icon
Scroll to top

Top

כל באי עולם יעברון לפניך? ראש השנה במחלוקת

ראש השנה נתפס במסורת היהודית כיום דין - אבל של מי? האם ראש השנה מיוחד לעם היהודי או שייך לכל עמי הארץ? שני פיוטים ממחזור התפילה תומכים בעמדה המבקשת להרחיב את מעמדו של היום הקדוש
כל באי עולם יעברון לפניך? ראש השנה במחלוקת

לפני זמן מה העברתי שיעור בבית הכנסת השכונתי, שבו דיברתי על הניב 'כל באי עולם', המופיע בכתבי הרמב"ם, והערתי שהניב מתייחס, כפשוטו, לכל באי העולם ממש. אחד משומעי השיעור, אדם משכיל ופתוח, חלק על דבריי ואמר כי לא ייתכן שהניב מתייחס לכל באי העולם ממש אלא רק ליהודים מאחר שהוא מופיע בפיוט 'ונתנה תוקף' הנאמר בראש השנה. ברור היה בעיניו, שפיוט זה מתייחס רק ליהודים העומדים לדין לפני ה' בימים הנוראים. אלא שקריאה פשוטה בפיוט מוכיחה את ההפך הגמור מכך.

מהות או מקרה

במסורת היהודית קיימת מחלוקת עקרונית בשאלת התהוותו של עם ישראל. על פי עמדה אחת, שאותה מייצג ר' יהודה הלוי (1141-1075 בקירוב), בחירת ישראל היא חלק מתכנית אלוהית ואילו על פי עמדה אחרת, שנציגהּ הבולט הוא רמב"ם (1204-1138), הבחירה היא תוצאה של התפתחויות שלא היו מחויבות המציאות.
המחלוקת הזו הולכת הרבה אחורה, לתפיסת ההיסטוריה של שני האישים החל בסיפור בריאת העולם המקראי. על פי ריה"ל, אדם הראשון היה כליל השלמות, מאחר שנברא בידי האל בעצמו. אולם לא כל בניו ירשו את השלמות הזו. לאחר כמה דורות כל בניו של יעקב ירשו את סגולת השלמות המיוחדת, ומהם התהווה עם ישראל, "וזה היה תחילת חוּל העניין האלוהי על קהל" (ספר הכוזרי, מאמר א סימן צא). מכך מסיק ריה"ל כי עם ישראל מובדל במהותו משאר העמים.
אך לפי התמונה שמצייר הרמב"ם, אברהם הוא שבחר באלוהים, ולא להפך, ולימד את בניו ואת הנלווים אליו את האמונה באל אחד, המבוססת על הדעת. כשכר לאברהם על אמונתו, בחר האל בצאצאיו לעם ובמשה לרבם, וניסה לייסד דת פילוסופית. על פי חלק מפרשני הרמב"ם (אברבנאל בביאור לספר ירמיהו, ז) דת זו לא עמדה במבחן גלות מצרים, והאל 'הוצרך' לתת לעם ישראל מצוות פולחן כדי לשמר את הדת. מצוות אלו ניתנו מתוך 'התאמה אלוהית' לחולשתם של בני ישראל, ולא לכתחילה. מצורת סיפור זו עולה כי לדעת הרמב"ם, בני ישראל לא נבחרו עוד מבריאת העולם. כל עם אחר יכול היה להיות העם הנבחר.
זוהי נגזרת מתפיסתו העיקרית של הרמב"ם, שלפיה אין הבדל מהותי בין היהודי לנכרי: 'צלם אלוהים' קיים במידה שווה בישראל ובאומות העולם, בלי כל הבדל הנובע מזהותם הלאומית, השבטית או האתנית. מכך משתמע עוד טיעון: הקדוש ברוך הוא מתעניין בגורלם של כל באי עולם, משגיח עליהם ושופט אותם.

אלוהים אוניברסלי

לרעיון שה' משגיח על כל ברואיו, ולא רק על היהודים, יש ביטוי בתפילות ישראל. נעיין בשתי תפילות ממחזור הימים הנוראים לעדות אשכנז: 'וּנְתַנֶּה תֹּקֶף', המיוחסת לר' אמנון ממגנצא, ו'וְיֶאֱתָיוּ כל לעבדך', שמחברו אינו ידוע.

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם, וּבוֹ תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ, וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ, וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת. אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד, וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם. וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת. וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא – וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ. (...)
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן. כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ, מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ, כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי, וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם

ביום הקדוש, ראש השנה, ה' יושב על כיסאו ושופט – את מי? את כל באי עולם. ואם ניתן היה לחשוב כי הכוונה היא לישראל בלבד, טורח הפייטן ומפרט: 'תִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ'. מכאן משמע כי "תְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה" לכל באי העולם, ולא רק לישראל. כל בני האדם הֵם בָּשָׂר וָדָם, וכל אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר, וכן הלאה.

prince-of-egypt-screenshot

האם התורה מדברת רק אל עם ישראל? יציאת מצרים. צילום מסך מתוך הסרט 'נסיך מצרים', 1998

בעל הפיוט לא בדה את הדברים מלבו, כמובן. הוא נשען על מסורות עתיקות יותר, ובמישרין מתייחס למשנה במסכת ראש השנה (א, ב), שהיא המקור העיקרי להיותו של ראש השנה יום דין, ולא רק 'יום זיכרון' כפי שהוא מופיע במקרא:

בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן, בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה, בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂהֶם"

גם המשנה נסמכת על מקורות קדומים ממנה, ומביאה כתימוכין פסוק מתהלים (לג, 15), שברור מהקשרו (לג, 15-8) כי מושא הדיון הוא 'כָּל בְּנֵי הָאָדָם' ו'כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ', ולא עם מסוים כזה או אחר:

יִירְאוּ מה' כָּל הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל. כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמוֹד. ה' הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים. עֲצַת ה' לְעוֹלָם תַּעֲמוֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדוֹר וָדוֹר. אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה' אֱלהיו הָעָם בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ. מִשָּׁמַיִם הִבִּיט ה' רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם. מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ. הַיוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם

נמצאנו למדים כי הן מחברו של הפיוט 'ונתנה תוקף', הן רבי יהודה הנשיא במסכת ראש השנה והן בעל מזמור לג בספר תהלים סבורים כי ה' שופט את כל באי העולם בימים הנוראים; לשלושת אלה אין בעיה להניח כי ה' הוא אלוהי כל העולם, אבל למתפלל טיפוסי בן ימינו, כדוגמת זה שסיפרתי עליו לעיל, הדבר נחשב לבלתי סביר.
פיוט מרכזי נוסף המבטא את הלך הרוח האוניברסלי הרמב"מיסטי, הוא תפילת 'וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ':

וְיֶאֱתָיוּ [=ויבואו] כֹל לְעָבְדֶךָ, וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ, וְיַגִּידוּ בָאִיִּים [=בכל העולם] צִדְקֶךָ, וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ, וִיהַלְלוּךָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ תָמִיד: יִגְדַּל ה'! וְיִזְבְּחוּ לְךָ אֶת זִבְחֵיהֶם וְיִזְנְחוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וְיַחְפְּרוּ עִם פְּסִילֵיהֶם וְיַטּוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעָבְדֶךָ. וְיִירָאוּךָ עִם שֶׁמֶשׁ מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ, וְיַכִּירוּ כֹּחַ מַלְכוּתֶךָ. וִילַמְּדוּ תוֹעִים בִּינָה, וִימַלְלוּ אֶת גְּבוּרָתֶךָ, וִינַשְּאוּךָ מִתְנַשֵּא לְכֹל לְרֹאשׁ וִיסַלְּדוּ בְחִילָה פָּנֶיךָ, וִיעַטְּרוּךָ נֵזֶר תִּפְאָרָה. וְיִפְצְחוּ הָרִים רִנָּה וְיִצְהֲלוּ אִיִּים בְּמָלְכֶךָ, וִיקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתְךָ עֲלֵיהֶם וִירוֹמְמוּךָ בִּקְהַל עָם. וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ, וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה

הפיוט מציג מציאות אוטופית שבה כל בני האדם באים מכל קצות הארץ לעבוד את ה' "שְׁכֶם אֶחָד", כלומר, כתף אל כתף. לא רק בני האדם יהללו את ה', אלא אפילו ההרים והאיים ירננו ויצהלו; בעקבות זאת יבואו הכול מרחוק להכתיר את ה' כאלוהי הארץ היחיד.

יהודי באהלך

שאלות של זהות מאפיינות את מאתיים השנים האחרונות. מאז חתימת התלמוד ועד למהפכה הצרפתית אין עדויות לכך שהיו יהודים אשר תהו אם זהותם היא בעיקר לאומית, אתנית או דתית, אך בעקבות המהפכה נאלצו יהודים להתמודד עם מציאות חדשה: הוצע להם להיות שותפים מלאים בעולם החדש בתנאי שיגדירו את עצמם כשייכים לקהילה דתית בלבד.

photo-1417514645232-3042464af1da

"וְיִצְהֲלוּ אִיִּים בְּמָלְכֶךָ, וִיקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתְךָ עֲלֵיהֶם". אפילו מהאיים הרחוקים יגיעו

"אין להעניק דבר ליהודים כאומה, אך יש לתת הכול ליהודים בתור אזרחים", אמר קלרמון-טונר (Clermont-Tonnerre), ציר האספה הלאומית הצרפתית אחרי המהפכה. גישה זו, שהביאה לכינוס 'סנהדרין' על ידי נפוליון בונפרטה, מהדהדת עד עצם היום הזה בתודעה היהודית. זהו גם הרקע לקריאתו של יהודה ליב גורדון (יל"ג; 1892-1830): "הייה אדם בצאתך ויהודי באהלך'.
גם שני הצדדים הללו באים לידי ביטוי במחלוקת לעיל. ריה"ל הדגיש את הצד הלאומי, השבטי והאתני של הזהות היהודית, ואילו הרמב"ם הדגיש את צדהּ התאולוגי. לכן הוא ההוגה היהודי הראשון הקובע 'עיקרי אמונה' ליהדות, ומן הראשונים להגדיר את היהדות 'דת' במובן העכשווי של המילה. אין כל ספק שמימי הביניים ואילך התקבלה ביהדות תפיסתו של ריה"ל יותר משהתקבלה תפיסתו של הרמב"ם, שכמעט ונשכחה.
אך גישתו של הרמב"ם, המבינה את מצוות התורה כיוצרות מציאות חברתית ולא כמשקפות מציאות אונטולוגית; הרואה את ההלכה כקבוצת חוקים היוצרים מוסד הקרוי 'יהדות', לא כביטויים של חכמתו וטובו של אלוהים אלא ככללים היסטוריים שנולדו מתוך מציאות היסטורית; התופסת את ה' כאלוהי כל העולם ולא כאלוהים הפרטיקולרי של העם היהודי – היא גישה המעוגנת במקורות היהודיים לא פחות מאשר גישתו של ריה"ל, ושני פיוטי ראש השנה שהבאנו לעיל תומכים בגישה זו.

פרופ' מנחם קלנר הוא ראש התכנית הבינתחומית בפילוסופיה מערבית ובהגות יהודית במרכז האקדמי שלם

תמונת נושא: חוסי גרינבוחו, אתר פיקוויקי. ע"פ רישיון cc2.0