email facebook google print twitter line background black loading small loading stars icon
Scroll to top

Top

דת ומדע

רבים סבורים כי המדע והדת נמצאים במלחמה תמידית, שעתים היא גלויה ועתים סמויה, אבל מדובר, בסופו של דבר, ב"משחק סכום אפס". אולי תופתעו לגלות כי דעה זו שגויה לחלוטין. ד"ר יקי מנשנפרוינד בוחן את התמורות וההשלכות של התנגשות הדת והמדע במהלך ההיסטוריה על תפישות האנושות והתנהלות החברה המודרנית    לכל מאמרי הסדרה

דת ומדע חלק ג': דרווין, הברירה הטבעית והאמונה

הברירה הטבעית היא תיאוריה מדעית שנמצאה מראשיתה בעימותים עם השקפות עולם דתיות, אבל לא בכל המקרים היו בין התיאוריה של דרווין ובין הדת יחסים של עימות. גם כאן, האמת ההיסטורית מסובכת, מורכבת ומעניינת הרבה יותר מכפי שנדמה ממבט ראשון.
דת ומדע חלק ג': דרווין, הברירה הטבעית והאמונה

בשנת 1859 ראה אור ספרו של צ'רלס דרווין (Darwin, 1809-1882) מוצא המינים,[1] ופתח את אחת המהפכות הגדולות והחשובות ביותר בתולדות המדע. דרווין, שעמל על שכלול התיאוריה שלו (ועל נימוקים שבאמצעותם ישיב למתנגדיה, שאותם צפה מראש) במשך יותר משני עשורים, הביא שלל עצום של ראיות פיזיות ושל טיעונים כדי להכריז כי נמצא המנגנון לשינויים המתרחשים בעולם החי, שינויים שהביאו ליצירתם של מיני בעלי החיים והצמחים המוכרים לנו כיום, ובהם אף האדם עצמו. זאת הייתה יריית הפתיחה במלחמה שהדיה נשמעים עד ימינו, במידה רבה משום שבזאת נפתחה חזית חדשה, אולי הקשה מכולן, במלחמה שבין המדע לדת.

על תורתו של דרווין – שכונתה "הברירה הטבעית" – יש לומר כמה מילים בהקשר של הדיון הזה. ראשית, הראיות לנכונותה היו (בעת פרסום מוצא המינים) מרשימות ביותר, אבל בהחלט לא מכריעות. כלומר, התיאוריה הסבירה היטב ממצאים פליאונטולוגיים רבים, אבל היו גם כמה מכשלות מדעיות חשובות בדרכה, ומדענים רבים סירבו לקבלה משיקולים מדעיים. אחד מגדולי המתנגדים לתורת הברירה הטבעית היה ויליאם תומסון (Thomson, 1824-1907), מי שהפך מאוחר יותר ללורד קלווין, אבי ה"אפס המוחלט", אשר נחשב לאחד מגדולי המדענים בתקופתו (ובכל הדורות). תומסון חישב את גילו של כדור הארץ באמצעות הנתונים והתיאוריות הפיזיקליות שהיו בידיו, והגיע למסקנה כי גיל הארץ אינו יכול להיות גדול מכמה עשרות מיליוני שנים. אף שמספר זה נשמע מרשים למדי, דרווין וביולוגים אחרים הבינו היטב כי אם הצדק עם תומסון, כי אז הקיץ הקץ על תורת הברירה הטבעית, המחייבת פרקי זמן ארוכים בהרבה (של מיליארדי שנים). הפיזיקאים, שתומסון עמד בראשם, הבינו אף הם את הבעיה, ועל הרקע הזה הביעו את התנגדותם התקיפה לתיאוריה הדרווינית. מן הצד השני ניצבו הביולוגים תומכי האבולוציה והגיאולוגים (שיוקרתם לא הייתה רבה כיוקרתם של הפיזיקאים, אם כי הענף המדעי שבו עסקו נחשב, למרות הכול, מכובד למדי), אשר החזיקו אף הם בדעה שגילו של כדור הארץ הוא מיליארדים (או לכל הפחות מאות מיליונים) של שנים. מבחינה זו הייתה עמדתם בבחינת חיזוק לעמדת דרווין ותומכיו.[2]

עם זאת, היו לא מעט ביולוגים שדחו את תורת הברירה הטבעית, שנראתה להם בלתי מתקבלת על הדעת. חלקם נשענו על עקרונות דתיים או על הנחות מוצא פילוסופיות שאותן ירשו עוד מאריסטו (שחי כ-2,300 שנים לפני זמנם), שלפיהן אין המינים הביולוגיים משתנים כלל, וכי הם נותרו כפי שהיו מבריאת העולם

ואילך. במילים אחרות, האבולוציה (בגרסתה הדרווינית או בגרסאותיה האחרות) לא הייתה דווקא "הגיונית" או "מתקבלת על הדעת" יותר מחלופותיה; ההיגיון המדעי (אם יש בכלל דבר מה מסוג זה) מסוגל היה לדחות את האבולוציה, ומדענים דגולים רבים אכן דחו אותה, ולא בהכרח ממניעים דתיים.

כמו כן, ישגה מי שיטען שהאבולוציה כשלעצמה הייתה מאז ומתמיד אויבתה של האמונה הדתית. נהפוך הוא – אנשי מדע רבים, הן לפני דרווין והן בתקופתו, סברו כי מעשיו של האל מתגלים באבולוציה, וכי התפתחותו של הטבע נקבעת (או לפחות מודרכת) על ידי אלוהים. כמה מהחוקרים הנודעים ביותר בזמנו של דרווין, כגון אסא גריי (Gray), צ'רלס ליאל (Lyell) וג'ורג' מיבארט (Mivart), סברו כי אין שום סתירה בין האבולוציה ובין מעורבותו המובהקת של אלוהים בתולדות העולם, ותורותיהם המדעיות שיקפו את אמונתם זו.[3] לאור כל זאת יש להדגיש כי בניגוד לסברה הפופולרית, דרווין לא היה חוקר הטבע הראשון שהעלה את רעיון האבולוציה. הרעיון הכללי כבר היה בגדר השקפה רווחת בחוגים מדעיים (ולא רק בהם) במהלך המאה התשע-עשרה, ומבחינה זו היה דרווין חוליה נוספת בשרשרת שהחלה עוד הרבה לפניו.[4]

 

התיאולוגיה הטבעית, איגואנות ופָּרוּשים

בראשית המאה התשע-עשרה עוד עסקו כמה אנשי הגות במה שכונה אז "תיאולוגיה טבעית" – ענף בתיאולוגיה שביקש להוכיח את קיומו של האל באמצעות התבוננות אמפירית בטבע. במילים אחרות, התיאולוגים הללו סברו (כמו רבים מאנשי המדע של המהפכה המדעית במאות השש-עשרה והשבע-עשרה) כי לא רק שאין סתירה כלשהי בין המדע ובין הדת, אלא שהמחקר המדעי יש ביכולתו להוכיח באופן משביע רצון את אמיתותיה של הדת, לפחות את חלקן. כך,  בין היתר, הציג הבישוף ויליאם פיילי (Paley, 1743-1805) את מה שנודע מאוחר יותר כ"טיעון השעון":

נאמר שאני חוצה חורש ומטיח את כף רגלי באבן, ונאמר שאני נשאל כיצד הגיעה האבן למקומה זה; אפשר שאשיב כי עד כמה שידוע לי, היא הייתה מצויה שם מאז ומתמיד; ואולי לא יהיה קל מאוד להוכיח מה נלעגת התשובה הזאת. אבל נאמר שמצאתי שעון מונח על הארץ, וישאל אותי השואל כיצד אירע שהשעון נמצא במקומו זה; לא הייתי מעלה בדעתי להשיב את התשובה שנתתי לפני-כן, לאמור, עד כמה שידוע לי, השעון מצוי שם מאז ומתמיד.

Dawrin by George Richmond

"שינה לבסוף את דעתו", דרווין

בהכרח היה מי שבנה את השעון: בהכרח התקיים בזמן כלשהו, במקום כלשהו, אומן [...] שיצר אותו לשם התכלית שאנו מוצאים כי הוא ממלא אותה בפועל; והאומן הזה הבין את מבנהו ועיצב את התאמתו לתכלית. [...]

ומכאן כי:

כל הסימנים למחשבה תחילה, כל הגילויים של עיצוב שמצאנו בשעון, מצויים ביצירות הטבע; וההבדל הוא שבצד הטבע מופיעים אלה ביתר שאת ובמשנה גודל, וברמה שהיא מעבר לכל אפשרות של חישוב.[5]

טיעון זה הופיע בספרו רב-ההשפעה של פיילי, תיאולוגיה טבעית, או: ראיות לקיומה ולתאריה של האלוהות, שראה אור ב-1802. צ'רלס דרווין הצעיר (עוד בטרם שהיה למדען נודע) קרא את הספר והתרשם ממנו עמוקות. הוא השתכנע מטיעון השעון והגיע למסקנה הבלתי נמנעת שהעולם הזה הוא אכן תוצר פעולתה של איזו תבונה עליונה ובעלת כוח עצום, ושלא ייתכן כי היצורים החיים נוצרו בדרך מקרית או אקראית.

אבל דרווין שינה בסופו של דבר את דעתו, והגיע למסקנה שהמינים החיים התפתחו באופן הדרגתי – ומה שחשוב אף יותר, בתהליך אקראי לגמרי, ללא תכנון וללא תכליתיות (טלאולוגיה) – ממינים שקדמו להם (ושרובם נכחדו בינתיים). גם המין האנושי, מי שנחשב עד כה (בעיני עצמו, כמובן) ל"נזר הבריאה", הוא תוצר של אותם תהליכים עצמם שהביאו ליצירתם של מינים חדשים באופן בלתי מתוכנן ובלתי תכליתי.

הדרך לתגליתו של דרווין הייתה ארוכה ורצופת מהמורות. הכול יודעים על מסעו בספינת הוד מלכותה ה"ביגל" לאורך חופי דרום אמריקה, ובייחוד התפרסם ביקורו באיי גלפגוס. שם נחשף דרווין, שעדיין היה נתון להשפעתו של פיילי, למגוון אדיר של מינים שאותם לא הכיר קודם לכן, אף שחלקם היו דומים להפליא למינים אחרים שאותם הכיר מאזורים אחרים בעולם. כך, למשל, הוא ראה בגלפגוס מין של איגואנות גדולות המסוגלות לשחות (בניגוד לאחרות הנפוצות בדרום אמריקה, שאינן מחוננות ביכולת זאת); וכן, כמובן, את צבי הענק המרשימים, שהיו דומים מן הסתם לצבים אחרים שהכיר דרווין, אך נבדלו מהם בגודלם.

אך בעיקר התרשם דרווין משלל מיני הפָּרוּשים (finches) – ציפורים קטנות שהיו (ועודן) נפוצות באיי גלפגוס – שכל אחד מהם ניכר בתכונותיו הייחודיות (בעיקר המקור), תכונות אשר התאימו להפליא לתנאי החיים הייחודיים ששררו באזור מחייתו: הפרושים שניזונו מאגוזים קשים, למשל, הצטיינו במקור עבה במיוחד, ואילו פרושים שעיקר תזונתם התבססה על חרקים הצטיידו במקור דק שאִפשר להם לחדור אל תוך קליפות העצים ולחלץ משם את טרפם.[6] דרווין תהה כיצד קרה שכל מין כזה של פרוש ניחן בדיוק בתכונות שסייעו לו במלאכת ההישרדות הקשה. ייתכן, כמובן, שפיילי צדק, וכי אלוהים, בתבונתו האינסופית וברצונו הטוב, העניק לכל אחד ממיני הפרוש את התכונות שהזדקק להן כדי לשרוד. אלא שבמקרה הזה נראה כי אלוהים כאילו התאמץ יותר מדי כדי ליצור מינים דומים כל כך זה לזה, שרק תכונות מעטות מבדילות ביניהם. עוד קודם לכן החל דרווין לחשוד שטיעונו של פיילי הוא טיעון מלאכותי, אבל מכאן והלאה הקדיש את עבודתו ומחקריו לחיפוש אחר מנגנון מכניסטי (נטול טלאולוגיה) שיוכל להסביר את ההבדלים בין המינים. הטענה שהתגבשה במוחו וברשימותיו היא שהמינים השונים התפתחו מתוך התאמה לתנאי הסביבה שבה חיו, ושהתאמה זו לא הייתה פרי של תכנון מוקדם כלשהו, אלא התרחשה באופן ספונטני, בתהליך שדרווין כינה "הברירה הטבעית". אם הצדק היה עם דרווין, כי אז אין עוד צורך באלוהים (או בתבונה עליונה כלשהי) כדי להסביר את התפתחותם ואת השתנותם של המינים, שכן חוקי הטבע (והם בלבד) יכולים להעניק לתהליך זה הסבר מניח את הדעת.

דרווין פרסם את התיאוריה שהגה בספרו המונומנטלי מוצא המינים, והרחיב ועידן אותו בספריו ובמאמריו הבאים. במוצא המינים אמנם לא דן דרווין בהתפתחותו של המין האנושי, אלא הגביל את טיעוניו ליצורים פשוטים יותר (רק בסופו של הספר רמז כי "הפסיכולוגיה [האנושית] מובטח לה שתיבנה על [...] ההכרה,

שיהא כל כישרון נפשי נקנה בהדרגה. הרבה אור יופץ על מוצא האדם ותולדותיו").[7] אבל בספרו הבא, מוצא האדם (The Descent of Man, 1871), הציג דרווין ראיות רבות והסברים שנועדו להראות כיצד התפתחו גם תכונותיו של האדם מיצורים דמויי-קופים שהתקיימו אי אז. האדם, הסתבר (לפחות לכל מי שקיבל את טיעוניו של דרווין והשתכנע מהם), הוא רק חיה ותו לא; לא עוד יציר האל, לא עוד נזר הבריאה, אלא בעל חיים שקרובי משפחתו הם הבבון, הגורילה והשימפנזה.

 

תיאיסט או אגנוסטיקן? דרווין והאמונה

את ההתנגדות העזה שספגה תורתו של דרווין למן ראשית פרסומה אפשר להסביר, בין היתר, על בסיס המאבק בין המדע לדת, שהיה נפוץ באנגליה למן תחילת המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. דרווין אמנם בא מרקע דתי (בצעירותו ייעד אותו אביו להיות כומר), אך הוא קיבל את המסקנות הפילוסופיות שעלו מתורתו ביחס לדת, וזנח את אמונתו. באוטוביוגרפיה שלו, שהתפרסמה לאחר מותו, תיאר בפרטנות את יחסיו עם האמונה הדתית, שראו עליות ומורדות עד לפרידתו המוחלטת ממנה. הוא מספר כי אף שהיה אדוק באמונתו במסע על ה"ביגל", כבר החלו הספקות לכרסם בו בנוגע לתכניה של הדת. "הגעתי למסקנה", הוא כותב, "שרק הוכחה מוחלטת תהיה מספקת כדי שאדם שפוי יוכל להאמין בנסים שבהם מאמינה הנצרות; שככל שאנו יודעים על חוקיו הקבועים של הטבע כך נראים הנסים סבירים פחות ופחות; שבני אדם בתקופה ההיא היו בורים ופתאים במידה בלתי נתפסת כמעט; שלא ניתן להוכיח כי ספרי הבשורה נכתבו בצמידות למאורעות המתוארים בהם"[8] וכו'.

הפָּרוּשים (finches) – ציפורים קטנות שהיו (ועודן) נפוצות באיי גלפגוס

"הפָּרוּשים (finches) – ציפורים קטנות שהיו (ועודן) נפוצות באיי גלפגוס "

ועם זאת, מודה דרווין, "לא בקלות הסכמתי לוותר על אמונתי".[9] הוא ביקש למצוא ראיות לנכונותה של הדת, אבל נכשל שוב ושוב, עד שבסופו של דבר "השתלט עלי בהדרגה חוסר האמונה, עד שלבסוף היה מוחלט [...] לאמיתו של דבר, כמעט אינני מסוגל להבין כיצד יכול מישהו לרצות שהנצרות תהיה אמיתית; שכן הכתבים אומרים בשפה פשוטה לגמרי שכל הבלתי מאמינים – ובהם נמנים גם אבי, אחי וכמעט כל חבריי – ייענשו לנצח. ותורה שכזאת ארורה היא".[10]

על טיעונו של פיילי (ושל התיאולוגים הטבעיים), שנועד להוכיח את קיומו של האל באמצעות ההתבוננות בטבע, "טיעון שבעבר נראה לי כה מוחלט", אומר דרווין כי הוא [...] נכשל משעה שהתגלו חוקי הברירה הטבעית. איננו יכולים עוד לטעון, למשל, שהמפרק היפהפה של קונכיית הצדפה מוכרח היה להיווצר על ידי ישות תבונית כלשהי כשם שציר הדלת הוא יציר האדם. נראה כי שום תכנון לא היה מעורב במגוון היצורים החיים ובפעילותה של הברירה הטבעית, לא יותר משמעורב תכנון בנשיבתה של הרוח. כל מה שיש בטבע הוא תולדה של חוקים קבועים.[11]

דרווין התייחס גם לטיעונים נוספים בזכותה של הדת, כגון הטיעון על אלמותיות הנפש, אבל פסל את כולם, וליתר דיוק – את רובם. בנוגע לטיעון אחד – ה"קשור לתבונה ולא לרגשות, [ש]מרשים אותי על שום היותו בעל משקל רב יותר" – הגיע למסקנה מנוגדת:

אמונה זו מבוססת על הקושי הרב, ולמעשה על חוסר האפשרות, לדמות כי יקום עצום ומופלא זה, הכולל את האדם המסוגל לצפות הרחק אל העבר ואל העתיד, הוא תוצאה של מקריות או הכרחיות עיוורת. כאשר אני מהרהר בכך, אני חש אנוס לשער את קיומה של סיבה ראשונית שהיא בעלת תבונה הדומה מבחינה מסוימת לזו של האדם; ומסיבה זו ראוי לכנותני תיאיסט.[12]

במילים אחרות, האבולוציה אמנם שכנעה את דרווין לכפור בדת, אבל קיומו של העולם – ובייחוד קיומו של האדם – הביאו אותו דווקא למחשבות תיאיסטיות.

כשכתב דרווין את מוצא המינים נראתה לו מסקנה זו "חזקה ביותר", אך ברבות הימים החל להטיל גם בה ספקות. השכל האנושי, שהתפתח באופן אבולוציוני "מתוך שכלם הנחות של בעלי החיים הירודים ביותר", לא יכול, ככל הנראה, לרדת לעומקה של האמת בעניינים מסוג זה. הפסקאות הבאות מתוך האוטוביוגרפיה הן אולי החריפות ביותר בנוגע לדת (ככל שהרשה לו אופיו הנינוח של דרווין להתבטא בחריפות):

גם לא נוכל להתעלם מסבירותה של ההשערה כי האמונה באלוהים, הנפוצה אצל ילדים, יש בה כדי לעורר תוצאות חזקות ואולי אף מורשות במוחות הבלתי מפותחים הללו, עד שיהיה זה קשה ביותר עבורם לוותר על אמונתם באלוהים, ממש כפי שיקשה על הקוף לוותר על פחדו האינסטינקטיבי מנחשים ועל שנאתו אליהם.

אינני יכול להעמיד פנים שיש בכוחי לזרות אור על בעיות קשות אלו. איננו יודעים לפתור את המסתורין של ראשיתם של כל הדברים, ואני שבע רצון בהחלט להישאר אגנוסטיקן בעניין זה.[13]

אם כן, תיאיסט או אגנוסטיקן? נראה כי נטייתו של דרווין הייתה אנטי-דתית במידה רבה, אם כי הוא חושף כי היו לו לבטים רבים בעניין. בסופו של דבר הובילה אותו הברירה הטבעית לעמדה שאינה עולה בקנה אחד עם האמונה, וכך נתפסה התיאוריה גם בעיני רבים מבני דורו, שראו בה את מי שמבשרת עידן רציונלי ומדעי יותר, ודתי פחות.[14]

 

דו-קרב בצהרי היום

ואכן, אנשי דת רבים שהבינו את משמעויותיה הפוטנציאליות של התיאוריה של דרווין מיהרו לתקוף את הספר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים. אחד מיריביה הגדולים של הברירה הטבעית היה הבישוף המפורסם סמואל וילברפורס (Wilberforce, 1805-1873), שכינויו "סם הסבוני" (Soapy Sam) הוענק לו בשל חלקת לשונו. בצהרי יום קיץ אחד ב-1860, באוקספורד, נפגש וילברפורס עם חברו וחסידו של דרווין, תומס ה' הקסלי (Huxley, 1825-1895) (שהיה חוקר טבע נחשב בזכות עצמו). השניים נכנסו לוויכוח שהפך, במרוצת השנים, לאחד האירועים הנודעים והחשובים ביותר – לפחות מן הבחינה הסמלית – בתולדות יחסיהם של הדת והמדע. הוויכוח בין וילברפורס להקסלי נזכר מאז כביטוי מובהק ליריבות המהותית השוררת בין הביולוגיה הדרווינית ובין השקפת העולם הנוצרית, וברוב האזכורים של המקרה מתואר הקסלי כמנצח הבלתי מעורער (שנים לאחר מכן זכה הקסלי בכינויו המפורסם ביותר, "הבולדוג של דרווין").

ציור של ספינת הוד מלכותה הביגל

"הכול יודעים על מסעו בספינת הוד מלכותה ה"ביגל" לאורך חופי דרום אמריקה, ובייחוד התפרסם ביקורו באיי גלפגוס", ספינת הוד מעלתה ה"ביגל"

לפי המיתוס השגור, התגוששו וילברפורס והקסלי (התגוששות מילולית, כמובן) במשך כמה דקות, עד שפנה וילברפורס להקסלי ושאל אותו בעוקצנות אם הוא מייחס את מוצאו מן הקוף לצד אביו או לצד אמו; הקסלי לא נותר חייב, והוכיח את וילברפורס על בורותו, ואף הוסיף כי הוא מעדיף שמוצאו יהיה מן הקוף ולא מאנשים בורים שאינם מבינים דבר במדע ומתעסקים בנושאים שאינם בקיאים בהם. על פי האגדה – אשר סופרה באינספור גרסאות שונות – יצא וילברפורס מהאולם באוקספורד לאחר שהוכה שוק על ירך על ידי הקסלי לעיניהם המשתאות של כשבע מאות צופים.

כפי שמציין סטיבן ג' גולד, שכתב מאמר מאלף על האירוע, הוויכוח הזה נחשב כמה ש"מיקד את תשומת-לבו של העולם בנושא האמיתי והעמוק בכל המאה של דרווין – מדע כנגד דת. נצחונו של הקסלי שימש כנקודת-ציר בקרב למען המדע והתבונה ונגד האמונות התפלות והדוֹגמה".[15] גולד (ששימש בדרך כלל אביר החשיבה המדעית) הטיל ספק בנכונותו של הסיפור כפי שהתקבע בזיכרון הפופולרי, בראש ובראשונה משום שנראה לו פשטני מדי ובלתי אמין בעליל. הוא חקר את העלילה והגיע למסקנה כי הפולמוס בין וילברפורס להקסלי לא היה דרמטי כפי שהוא מצטייר בגרסאות הפופולריות, ולא הסתיים בניצחונו המובהק של אף אחד מהצדדים. בסופו של דבר, קובע גולד, העדויות האמינות על המקרה מעטות מדי, וככל הנראה לעולם לא נדע מה בדיוק נאמר בוויכוח ומי היה הצד שיצא וידו על העליונה. מכל מקום ברור למדי כי טיעוניו של וילברפורס נגד הברירה הטבעית לא היו קלושים כפי שמקובל להניח, וכי טיעוניו של הקסלי, מן הצד השני, לא היו מעולים שבמעולים. קשה לדעת, מוסיף גולד, מה בדיוק אמר וילברפורס וכיצד השיב לו הקסלי, אם כי ברור מן העדויות כי היו אי אילו "חילופי עקיצות רטוריות על עניין לא אינטלקטואלי מכל וכל". עוד קובע גולד כי "כל הנוכחים נהנו מאוד מהתקרית ונזכרו בה במגוון גרסאות. מקצתם חשבו שהקסלי זכה בדו-קרב; אחרים העניקו את הניצחון לווילברפורס".[16]

עם זאת, לא כל התגובות שספגה התיאוריה הדרווינית מכיוונה של ה"דת" היו שליליות. באוטוביוגרפיה שלו ציין דרווין כי לאחר פרסום מוצא המינים גילה כי "אפילו חיבור בעברית נכתב על הספר, המראה כי התיאוריה שלי כבר הופיעה בברית הישנה!"[17] החיבור המדובר, שכותרתו חיי אדם, נכתב על ידי המלומד היהודי-פולני נפתלי הלוי. הלוי שלח את החיבור לדרווין בצירוף מכתב (גם הוא בעברית) ב-1876, ושני הכתבים תורגמו לאנגלית לבקשתו של דרווין בעזרתו של ספרן מאוניברסיטת קיימברידג'.[18] הלוי לא היה היחיד מבין היהודים שהביעו התפעלות מתורת הברירה הטבעית, והיו הוגים יהודים נוספים שסברו כי התיאוריה עולה בקנה אחד עם עיקרי הדת העברית (הן המקראית והן המאוחרת יותר), או שטענו כי חוקי הטבע שבאמצעותם פועלת האבולוציה נוצרו לאמיתו של דבר על ידי האל ומשום כך אין הם עומדים בסתירה לאמונה.[19] אסטרטגיה זו שימשה כמובן גם הוגים נוצרים רבים.

 

מלחמה, שלום ולהתראות

אך אם אכן ניתן – להלכה ואף למעשה – להתאים בין תורת האבולוציה לבין האמונה הדתית (בין שמדובר ביהדות, בנצרות, באסלאם, או בכל דת אחרת), מדוע בעצם הפכה האבולוציה הדרווינית לאחד מסמליו המובהקים של העימות בין דת למדע? התשובה על שאלה זו סבוכה למדי, ולא נוכל להשיב עליה במסגרת חיבור זה. נציין רק זאת, שהקרבות הרבים שהתחוללו בין מגָניה של האבולוציה מצד ה"דת", ובין מגִניה מצד ה"מדע", לא היו תמיד תוצאה של התקפותיהם חסרות השחר של "הדתיים". אמנם היו רבים שביטלו את האבולוציה על שום שהזיחה את האדם ממקומו המיוחס ביקום והרסה את כבודו – אבל לעתים קרובות לא פחות היו אלה חסידי המדע שהשתמשו באבולוציה כבכלי ניגוח ותקפו באמצעותו את אנשי האמונה. במילים אחרות, האבולוציה הדרווינית הפכה לדגל שבו יכול היה להשתמש כל אחד מהצדדים כדי להפגין את עליונותו. גם כיום יש הסוברים כי האבולוציה מוכרחה להיות שגויה משום שהיא מנוגדת לנאמר בכתבי הקודש (או לפחות לחלק מהפרשנויות הניתנות להם), בעוד אחרים מצדו השני של המתרס מכריזים (במידה זהה של ביטחון עצמי) כי באמצעות האבולוציה ניתן להוכיח (!) את אי-קיומו של אלוהים ואת חוסר השחר שבאמונה הדתית.[20]

יש להניח אפוא שהדרוויניזם יוסיף ויעמוד במרכזן של מלחמות הדת והמדע גם בעתיד, ויש להניח – במידה רבה מאוד של ביטחון – כי תורתו של דרווין לא תצליח להכריע הכרעה סופית באף לא אחד מהקרבות. האבולוציה היא אכן תורת אמת, ויש ראיות רבות מספור לנכונותה; אלא שבתור תיאוריה מדעית אפשר לעשות בה שימושים מגוונים ומנוגדים, ומכל מקום, לפחות מן הבחינה הלוגית, אין בה דבר המנוגד מהותית להשקפת העולם הדתית או לאמונה באל. האבולוציה עשויה לשכון בכפיפה אחת עם הדת, והיא עלולה גם לשמש כלי זין במלחמה בין הדת למדע. בסופו של דבר, הכול תלוי ברצונם של בני אדם, ובאופנים שבהם הם בוחרים לפרש את משמעותה של תורתו של דרווין.

 

ד"ר יקי מנשנפרוינד הוא מרצה בחוג ללימודי פילוסופיה מערבית והגות יהודית במרכז האקדמי שלם.

מתעניינים בתואר שנותן לכם השכלה רחבה?
בואו ליום המיון בתאריך 12.08 והירשמו לתואר ראשון במרכז האקדמי שלם.
מלאו את הטופס ונציג מחלקת גיוס סטודנטים ייצור אתכם קשר בהקדם.

הערות:

[1] כותרתו המלאה של הספר היא "מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית, או הישרדותם של גזעים עדיפים במאבק לחיים".

[2] כיום ידוע כמובן שהצדק היה עם הגיאולוגים בפולמוס זה, וכי הפיזיקאים שגו משום שלא ידעו דבר על ריאקציות גרעיניות ועל האנרגיה הרבה העצורה באטומים – ידע שהגיע לידם רק בעקבות תגליותיהם של מרי קירי, אלברט איינשטיין ומדענים נוספים במאה העשרים.

[3] אדוארד ג'. לרסון, קיץ לאלים: משפט סקופס והוויכוח המתמשך בארצות הברית על דת ומדע, תרגם דני אמיר, תל אביב: ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2005, עמ' 32 ואילך.

[4] דרווין ירש את העניין באבולוציה מסבו, ארסמוס דרווין, שהיה איש מדע חובב אשר העלה תיאוריה אבולוציונית משל עצמו (תיאוריה שהייתה שונה מאוד מזו של נכדו, ושלא הייתה לה השפעה ניכרת).

[5] מצוטט אצל ריצ'רד דוקינס, השען העיוור, תרגם עמנואל לוטם, תל אביב: דביר, 1993, עמ' 18‑19.

[6] כיום מכונים מיני פרושים אלו "הפרושים של דרווין" (Darwin's finches).

[7] צ'ארלס דארווין, מוצא המינים, תרגם שאול אדלר, ירושלים: מוסד ביאליק, 1965, עמ' 365.

[8] צ'רלס דרווין, אוטוביוגרפיה, תרגם יקי מנשנפרוינד, תל אביב: רסלינג, 2008, עמ' 63‑64.

[9] שם, עמ' 64.

[10] שם.

[11] שם, עמ' 65.

[12] שם, עמ' 68.

[13] שם, עמ' 68‑69.

[14] רעייתו של דרווין, אמה, הייתה אדוקה מאוד באמונתה, והפסקה שצוטטה לעיל (על הקופים וכו') הסבה לה מורת רוח רבה. היא ביקשה שהקטעים שבהם מדבר דרווין על כפירתו לא יפורסמו, ורק במהדורות הבאות של האוטוביוגרפיה, שראו אור לאחר מותה, הופיעו הקטעים החסרים.

[15] סטיבן ג'יי גולד, הידד לברונטוזאורוס: הרהורים על תולדות הטבע, תרגם עמוס כרמל, תל אביב: דביר, 1994, עמ' 400.

[16] שם, עמ' 409.

[17] דרווין, אוטוביוגרפיה, עמ' 92.

[18]להרחבה בנושא זה ראו Edward O. Dodson, "Toldot Adam: A Little-Known Chapter in the History of Darwinism," Perspectives on Science and Christian Faith 52 (March 2000), pp. 47-54.

[19] יעקב שביט ויהודה ריינהרץ, דרווין וכמה מבני מינו: אבולוציה, גזע, סביבה ותרבות – יהודים קוראים את דרווין, ספנסר, באקל ורנאן, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 68.

[20] ראו למשל ריצ'רד דוקינס, יש אלוהים? תרגמה עדי מרקוזה-הס, תל אביב: ידיעות אחרונות – ספרי עליית הגג, 2008.