email facebook google print twitter line background black loading small loading stars icon
Scroll to top

Top

אותו האב - סיפור קצר

ספר שמוחבא במגירה ישנה מוביל את גיבורנו להטלת ספק בזהותו ותודעתו היהודית – סיפור קצר
אותו האב - סיפור קצר

שעה ארוכה לא הוציאה הגה מפיה. חיוורת ישבה מולו במשרד חנות הספרים, הופכת בדעתה כיצד נכון יהיה לנסח לו, לרֶבּ דוּוׅיד לנדאו, את הבשורה המרה. "הגברת תשתה אולי עוד מים?" הציע לנדאו, מנסה להסתיר את קוצר רוחו, ובינו לבין עצמו תהה "מה לכל הרוחות הביא את שרה קופולוביץ' להופיע בבהילות, בערב חורפי שכזה, ואחרי שעות הפתיחה?". יודא לייבּ שכוב על בטנו בפינת המשרד עמל על בניית מטוס לֶגוֹ. היה זה פתרון אידאלי. מצד אחד היה יודא רק ילד, בקרוב בר-מצווה, ונוכחותו לא תמנע משרה קופולוביץ' לומר את אשר על ליבה. מצד שני די היה בנוכחותו כדי למנוע ייחוד. שרה לפתה את הכוס, כמו תגונן עליה בשעת הצורך, ופלטה בצרידות ובחטף "אותו האיש". שוב חוורה, שוב מזג לה ר' לנדאו מים. "אותו האיש?". "התנ"ך", הסבירה ומילותיה דחוסות, "התנ"ך שקניתי מכם, רֶבּ לנדאו, הוא של 'אותו האיש'". רגע עבר עד שלנדאו הבין. "וָוי-וָוי! הברית החדשה? את בטוחה?" והיא, שמחה שנאמרו הדברים, הגביהה קולה "כן, כן! הברית החדשה. לא רציתי... לא רציתי שידעו כולם... אפילו בעלי לא... לא סיפרתי לו. זו טעות. ודאי נפלה טעות, אמרתי. אבל להחזיר לך", דבריה היו מקוטעים ונרגשים, "גם שתתן לי תנ"ך במקום זה, במקום 'אותו האיש', וגם פחדתי. אמרתי. אולי, מי יודע? ועכשיו אני שמחה. כמה שמחה שבאמת... כמו שחשבתי... ידעתי. זו רק טעות הייתה. מה מבקש ה' לסמן לנו?". ובקושי ניתן היה לקטוע את רצף הדיבור, שכן כמו צינור סתום שנצטברו בו מים ועתה נפתח באחת, הפכה הגברת קופולוביץ' לזרנוק מתפרץ שנצרך לעמל מרובה עד שניתן להשתלט עליו ולסתמו חזרה. "שרה!" הרעים לנדאו, "טוב שבחרת להודיע רק לי. ודאי. ודאי. הפעם, שלא כמנהגי, הזמנתי את התנ"כים מברקוביץ אחד. טוב שאמרת, יותר לא אזמין ממנו. ומה היה אבא ז"ל אומר על כך? נוֹירא, נוירא ואיוֹים! והספר? קחי לך תנ"ך מהמדפים למטה. קחי, קחי שניים, על עגמת הנפש, שיהיה כפיצוי. את זה תשאירי, אשרוף, אשרוף מיד. ושרה," הוסיף – נועץ בה מבט ממושך, "הקוֹדוֹש-בּוֹרוּכוּ ישלם שכרך שלא הלבנת פנים ברבים. השם יר֫חם! ולחשוב שהספר היה אצלך בבית. כמה ימים... כמה ימים... השם ירחם". ובאמרו זאת קם והחווה בידו אל דלת היציאה. יודל'ה זה עתה החל בהרכבת כנפי המטוס, ושרה הודתה לר' דוויד, נטלה שני תנ"כי 'קורן' מהודרים ויצאה אל גשמי כסלו.

"לך לאמא, יודא", ציווה דוויד ברוגז, תוהה האם ומה שמע הקטן הזה מהשיחה. "אבא צריך להישאר בעבודה עוד קצת. התפללת מעייריב? בעוד עשר דקות מתחיל מניין ב'גוּפּניק'". יודא שלרוב לא אהב ללכת לתפילת ערבית, בטח שלא בשטיבּלאך 'גופניק' שתמיד דחוס היה וריחו הזכיר פרי מעופש שנשכח בילקוט, התאכזב שאביו זכר להעיר לו על כך. "אבא", התחנן יודא, "בבקשה... אני רוצה  להישאר לראות איך שורפים את הברית החדשה", "הכול שמע הממזר הקטן", חייך דוד לעצמו, ותכף לבש ארשת של חומרה וגייס את קולו התקיף ביותר שנמצא לו, "לא. שריפה היא לא עסק לילדים לפני בר מצווה. לך, לך לגופניק. שלא תאחר. תגיד לאמא שאבוא מאוחר".

לאחר נעילה כפולה התיישב דוויד ליד שולחן העץ העמוס. בכל 36 שנותיו מעולם לא נתקל בברית חדשה. כיצד ישרוף ספר ובו חמשת חומשי תורה? הוא פתח את הספר הכחול והקטן, תרגום דעליטש, בהוצאת 'החברה לכתבי הקודש בישראל'. מסקרן. הוא שב לדלת החנות לוודא שהיא נעולה. שוב התיישב. "אקרא רק קצת", הבטיח לעצמו, "בחזקת 'דע מה שתשיב'". הבשורות מַתָּי, מרקוס, לוקס ויוחנן. פרק כאן ופרק שם. קרא קצת סיפורי ניסים שהזכירו לו להפתעתו את סיפורי אליהו ואלישע הנביאים. קרא על הדרכות לחיים נכונים, על אהבת האויב, על הסליחה, האמת, הענווה ועל הבל החומר. קצת חבל היה לו לשרוף, "הרי גם פסוקים מהתנ"ך שלנו משולבים כאן", אמר לעצמו, וגם ראה, וחשב לעצמו כמה מוזר הדבר, שכתוב "אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים. לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם". לא! עליו לשרוף! מחשבת זדון, תעתוע היצר המבקש להניאו מדבר מצווה. "אבל מי קבע שצריך לשרוף מיד? מחר, מחר אשרוף." בינתיים יחביא את 'אותו האיש' בגב המגירה התחתונה של שולחן הכתיבה, איפה שחותמות החנות נמצאות. כששב הביתה מצא את נחמה ישנה בבגדיה על הספה. כנראה הייתה עייפה מהרגיל. "כמה יפה היא", חשב לעצמו, "מעניין שמעולם לא הבחנתי בכך". הפעם, חרג ממנהגו ועבר בחדר הילדים, הביט בששת הגופים העדינים בשנתם השלווה.

בלילה חלם כי הרב זינגר ממתין לו בחנות ובידו הברית החדשה. "חשבת שגברת קופולוביץ' לא תספר לי?" גיחך הרב, "את הברית החדשה מכרת לה! גֶּעוָואלְד! ואני עוד חשבתי שתשרוף את הספר. בגב המגירה החבאת... חשבת שלא אמצא... רֶבּ דוויד, ומה תגיד בבית דין של מעלה? ומה תגיד?" בבעתה התעורר מן החלום. בעוד כחצי שעה היה עליו לקום בכל מקרה, שכן בבקרים – לפני שחרית – הוא משתתף בקביעות בשיעור 'הדף היומי' שמעביר הרב שלום זינגר. הרב, שחוץ מהדף-יומי שהעביר היה גם ראש הכּוֹילל 'שומרי תורתך' ורב בית הכנסת 'הַגְּרָ"א', אהב מאוד את דוויד ונהג לומר עליו שהוא 'בעלבוֹס עם שכל של בחור ישיבה'. כמה שמח ר' דוויד כשלא זיהה בפניו של הרב זינגר שום אות לשינוי. לא אחת חש, תחושה מוזרה שכזאת, שהרב זינגר ניחן ביכולת ראייה את שבלבו של אדם.

עד אותו יום מר ונמהר בו השיא אותו השטן מלשרוף את הברית החדשה, היה ר' דוויד איש ישר דרך וירא אלוהים ללא שום פניות. אביו, ר' יחזקאל זכרונו לברכה, הקים את 'בהר הקודש' – חנות ספרי קודש בשכונת 'הר-נוף' –  ונודע ברבים כאיש ענוותן ובעל חסד. החנות הפכה לאבן שואבת, ותלמידי חכמים מהשורה הראשונה היו באים לרכוש שם, בהנחות מופלגות, את ספרי תלמודם. מגיל צעיר היה ברור שדוויד, ששימש את אביו בחנות הספרים, יירש בבוא היום את מקומו. ואכן, עם פטירת אביו, הפך ר' דוויד בטבעיות רבה למנהל החנות, ודומה היה כאילו דבר לא השתנה: מפיו של ר' דוויד, ממש כאביו, לא משו דברי חידה, וֹורטים משובבי נפש והתעניינות כנה בשלום לקוחותיו. גם 'מ֫שקה', אמנם לא מהמשובחים, היה מונח על שולחן העץ בו שמר את הקבלות הדהויות בשקית ניילון קמוטה, ושימח את לב הקונים. כסף שהיה נמצא בחנות שולשל לקופות הצדקה בהוראת ר' לנדאו וכשהוזכר שמו בקרב בחורי הישיבות היו הכול מפליגים בשבחו. בנו, יודא לייבּ, היה מסייע לו בכל דבר, ובעיקר בקיא היה באיתור כל ספר וחוברת בחנות. זה ארבעים שנים, מאז הקמת החנות, אכן לא השתנה דבר. למעט חידוש אחד, אילוץ טכנולוגי שבתחילה ניסה ר' דוויד לדחות ולבסוף, כשכבר לא נותרה ברירה, הוכרח להסכין עימו: מחשב מיושן שהוצב, כמו היה בעונש, בפינה המרוחקת של שולחן העץ ובאמצעותו היה ר' דוויד מבצע את הזמנות ספרים. ליודא הובהר למן היום הראשון שהובא המחשב כי רק אבא, ורק לצרכי העבודה, ניגש למחשב. בלאו הכי לא היה צורך באזהרות. יודא מעולם לא גילה עניין במחשב. דברים אחרים עניינו אותו. כמה אהב לטפס בזריזות על הסולם ולהביא לר' זלמן החב"דניק את החדש של 'אגרות קודש', ואחת לכמה שנים 'תורה אור' במקום זה שבלה משימוש. לר' יהושע שהמתין זמן רב לצאת המהדורה החדשה של ה'שֵׁם משמואל' על התורה, סייע יודא לייב בפתיחת הארגז והגיש לו את שבעת הכרכים החומים, עליהם הוטבע שם הספר באותיות זהב.

יהודי קורא בספר על כר דשא שחור לבן

"עליו לסיים לקרוא בספר, רק כך יבין את גודל הטומאה הנוצרית ויתחזק בלימוד התורה. אך נדמה היה לו שההפך קורה."

נחמה בּיילא שנישאה לר' דוויד הייתה בת למשפחת מורגנשטרן הנודעת. אביה הרב הדיין שלמה מורגנשטרן ישב ב'מועצת גדולי התורה' ונאות לשידוך בשל שמו הטוב של ר' יחזקאל אבי החתן. גם היות משפחת לנדאו ברוכה בממון לא הזיק. שמועות מהימנות סיפרו על הסתבכות של הרב מורגנשטרן בחובות. שילוב טרגי של תמימות ופזיזות, כך סופר, הביאוהו להשקיע כסף אצל חסיד גור שהבטיח לו קרקע ברומניה, ועם קבלת הכסף נעלמו גם החסיד גם הכסף.

וכעת הברית החדשה. כיוון שהתמהמה ר' לנדאו בשריפת הספר, שוב לא ביצע את הביעור. פעם אחר פעם תירץ בביטחון כי שׂוּמָה עליו לסיים לקרוא בספר, רק כך יבין את גודל הטומאה הנוצרית ויתחזק בלימוד התורה. אך נדמה היה לו שההפך קורה. לעיתים תכופות, אפילו בזמן הדף היומי, היו פסוקים מהברית החדשה מנצנצים במוחו וככל שניסה לדחותם כך קנו שביתה בקרבו. כבר שנה שלישית שהוא משתתף בקביעות בשיעור של הרב זינגר, ולאחרונה אף קיבל ממנו מחמאה שעם היותה קצרה, הרעידה את לנדאו. "יודעים אתם ללמוד. חילך לאורייתא", אמר לו הרב זינגר, וכל השבוע חזר דוויד בזכרונו על שלוש המילים 'יודעים אתם ללמוד'. יודעים אתם. יודעים אתם! וכעת, האם מהתל בו השטן? ומהי התשוקה הזו ל'אותו האיש', ישו, ימח שמו וזכרו?

באחד הלילות, כשיודא לייב כבר שב הביתה ונחמה הייתה בכנס 'שמירת הלשון' לנשים, על שם הרבנית פייגא שטרנבוך נשמתה עדן, הקליד ר' דוויד, לא בלי רעד, "'אותו האיש' בירושלים". מיד הכיר בטעותו, גיחך ותכף תיקן "ישו בירושלים". בשיטוטיו התגלגל לאתר כנסיית 'יוחנן בהרים', ובלשונית 'צור קשר' הופיעה תמונה של מבוגר בעל פנים שמנמנות ונאות העונה לשם האב פרידריך האוּזנהֶר. בתחתית התמונה מצא לנדאו כתובת מייל. האוזנהר, גרמני-פרנציסקני, בתחילה חשב שמהתלים בו – כלום יכתוב לו מוכר ספרים חרדי מהר-נוף מייל? שמא מבקש הוא להתנכל לו? אך המילים ההססניות, המבוהלות-כמעט בהולות, העידו כי כוונת הכותב טהורה. במייל התשובה היה האוזנהר אדיב ביותר ולשונו המקראית – שכן את העברית רכש באמצעות עיון בתנ"ך גרמני-עברי – הצחיקה את לנדאו ועזרה לרכך את המתח ההדדי. "עלץ לבי בקרבי למקרא אמריך", קרא לנדאו את דברי האוזנהר, "אין חפץ לי לזרזך! ההצטרפות למשפחה הנוצרית, לעדת המאמינים בישוע המשיח – ומבקש אני כי מעתה ואילך הקפד תקפיד להשתמש בלשון 'ישוע' חלף 'ישו' – צריכה שתיעשה בלב שלם ולא בחיפזון. בטרם אשוב לעיסוקיי כי רבים הם אוסיף אך את זאת: דע כי כאן ב'יוחנן בהרים' מצֺא תמצא קן לנפשך, אוזניי כרויות לנהמת לבך אדונׅי, בוא בשלום בשם האדון ישוע". מה קרה לו ללנדאו שלא מחק את הודעת הדוא"ל? בימים הבאים היה מרבה להגות בערגה במילותיו של האוזנהר "קן לנפשך", ו"בוא בשלום בשם האדון ישוע".

על מנת לעקור מליבו את החיבה שחש כלפי האוזנהר, שכעת היה לנציג הנצרות כולה, החליט ר' דוויד לצום בימי שני וחמישי, דבר שנודע עד מהרה בקרב קהילת מתפללי בית הכנסת 'הגר"א' אותו נהג לפקוד. הרב זינגר קרא לו והפציר בו שלא ידלג על מדרגות בעבודת ה' "שלא תיפול חלילה מרוב קפיצות", נענע הרב באצבעו, "אולי תתחיל בצום של ימי שני בלבד ר' לנדאו? הרי בזמירות שבת אנו שרים 'הילוכך תהא בנחת'. מתינות, ולא חיפזון. לוחות שניים, דוויד, ניתנו בצנעה ולפיכך לא שלטה בהן עין הרע. את רש"י אתה מכיר הלא, לוחות ראשונים שניתנו ברעש גדול נשתברו לבסוף – צעד במתינות פן תשתבר לנו כמו לוחות ראשונים". אך לא הצומות, ולא פרקי הרמב"ם היומי שהחל ללמוד, סייעו לו לדוויד. מילותיו של האוזנהר המשיכו לערוב לחיכו, ובטרם יירדם היה מתענג על מתיקותן. "האם יתכן שישוע היה אכן משיח?" כך היה תוהה ומיד מייסר עצמו על שהרהר בדברי כפירה. "רבותיי, כיוון שפותחים לו ליצר הרע פתח קטן שוב אינו מסתלק בנקל", עורר פעם הרב זינגר את המתפללים בדרשת ליל שבת, "אנו איננו חסידים המבקשים להעלות ניצוצות הנסתרים ברוע, אלא לומדי תורה המתמקדים בטוב הנגלה. נאמר בתהילים 'סור מרע ועשה טוב'", הוסיף הרב, "כיצד 'סור מרע'? על ידי 'ועשה טוב'! מי שעוסק ברע סופו להישאב אליו ולא תהיה לו תקומה". כעת בזכרו את דרשת הרב חש לנדאו כי הוא אכן נשאב, ועד כמה? עדי כדי כך שהרע שוב לא היה נראה לו רע... באחד הימים בירך בטעות את ר' יהושע בפסוק מתוך הברית החדשה. "זה בני אהובי אשר בו חפצתי", קרא לנדאו לעומת ר' יהושע המבולבל. למזלו ר' יהושע מעודו לא קרא בברית החדשה וחשב שלנדאו מתלוצץ.

בערב פסח, אחרי ביעור חמץ, כשלשונות של אש איכלו את חבילת הקרקרים האחרונה, הודיע ר' דוויד לנחמה כי ילך קצת לבית המדרש לקרוא בהגדה ולהכין קצת דברי תורה לקראת ליל הסדר. במקום לפנות מגרם המדרגות לבית המדרש המשיך לנדאו לתחנת האוטובוס ברחוב קצנלבויגן. אחת-עשרה דקות של נסיעה בקו 33, ועוד שש דקות ברכבת הקלה הביאוהו לעין-כרם. בפלאפון הכשר הקיש את מספרו של האוזנהר.

כשנפגשו ברחבת כנסיית 'יוחנן בהרים' נרתע דוויד לאחוריו. הגלימה השחורה הייתה ההפך הגמור מהקׅיטֶל הלבן אותו עטה בימים נוראים, להזכיר את תכריכי המת ולעורר לתשובה. אך פניו העגולות של האזונהר עוררו בו רוגע. מאחור היו כתובות בשפות רבות. המילים "וּלְתִתֵּנוּ לְעָבְדוֹ בְּלִי פָחַד" ניבטו אליו מן הכתובת העברית ונסכו בו שלווה. מעולם לא חש שלם כל כך. הנה הוא ניצב על עֶבְרֵי פי הישועה. הוא חיבק ממושכות את האב האוזנהר וביקש ברגש "תן לי להיטבל. כמו תלמידי ישוע עוזב אני את משפחת הבשר שהייתה לי, ומצטרף למשפחת הרוח". האב חייך. "ברוך תהיה בצל המושיע. המתן לי בפנים תכף אשוב ואדאג להטבלתך."

צריח כנסיית יוחנן המטביל בעין כרם עם השמש מאחוריו

צריח כנסיית 'יוחנן בהרים' בשכונת עין-כרם. צילום: אודי אדרי.

"כמה שונה הכנסייה מבית הכנסת", חשב לנדאו, והנה ספסלי העץ הזכירו לו את מקומו בבית הכנסת. ילד קטן שהדליק נר הזכיר לו את יודל'ה שלו. "כעת הוא בטח ממתין לי במקום הקבוע בבית הכנסת", המשיך לנדאו בהרהוריו. עיניו נחו על ציורי הקיר והאיקונין. אפלוליות המקום העיבה עליו. אוי-אוי, מה היה לנו באינקוויזיציה! אוי... ובעלילות הדם. נשימתו כבדה. "כמה נמוך, כמה נמוך ירדתי. הייתי זקוק לאהבה והחמימות הנוצרית פיתתני. ואפת!" זעק בלא קול, "אך זוהי אהבת החיצונים. סטרא אחרא. כאן חשבתי שאמצאנה. לא. לא לחינם שלחני ה' לכאן, הרי זה ברור, לעורר אותי רצה. שאומר לנחמה שלי כמה אני אוהב אותה, שאחבק את הילדים. כל לילה. אומר להם שאני אוהב אותם". עיניו ירדו דמעות. כשהאוזנהר שב כבר היה דוויד במונית בדרכו חזרה להר-נוף. "לרחוב משְקְלוֹב. מהר, מהר, מהר", ביקש מהנהג והוציא מהתיק את הכיפה והמגבעת.

כשהתיישב לצד יודא עברו רק דקות ספורות מתחילת התפילה. את ההלל קרא ר' דוויד בדמע וכשהגיע למילים "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" הטעימן לאט ובכוונה יתירה. בלילה, בסיום הסדר ואחרי קריאת 'שיר השירים', ביקש ר' דוויד מנחמה שתמתין לו בטרם תלך לישון. בחשיכה, בעודה שכובה על צידה שמעה הכול. למן הביקור של הגברת קופולוביץ', עבור בקריאה בברית החדשה וכלה בהחלטה של דוויד לעזוב את הילדים ואותה ולהיטבל לנצרות. לאחר שסיפר הכול חש הקלה אדירה. מעולם לא שיתף אותה כפי ששיתף כעת. "מהיום נדבר יותר", הבטיח לה. "את יפה נחמה", הוסיף. שוב ושוב הסביר שהכול מכוון מלמעלה ולכל יש סיבה, "כנראה כך רצה ה'". אך נחמה לא הייתה שותפה להקלה. מאותו יום חשה איך חומה נקבעה ביניהם, ומבלי משים הרחיקה ממנו את הילדים עד כמה שרק היה ניתן.

כעבור שנתיים, בערב פסח, הופיעו בפתח החנות מספר חברים מקהילת 'הגר"א' ובראשם הרב זינגר. "ברוך דיין האמת", פתח הרב. "הבן שלך", הוסיף. ויותר מזה ר' לנדאו לא שמע. רק שברי דברים, "השתמד", "ישו". ואז, כשהוא שמוט על הקיר, חיוור ומיוזע, שמע גם "כומר אחד", "ימח שמו", "מעין כרם", "מזה זמן היו בקשר דרך המחשב", "אף אחד לא ידע". הרב זינגר ביקש שיביאו כיסא, ר' יהושע אמר שיעזרו בהכנת השבעה. כל מה שצריך. "אליבא דהלכתא חייב אתה הרי לשבת שבעה", אמר הרב בפשטות, "וה' הטוב ינחמך ויביא מזור למכתך. קרע חולצתך, ר' דוויד. מנחמים יבואו כבר הערב".

ומנחמים באו. השמועה עשתה לה כנפיים. "הבן של לנדאו, יודל'ה, יודא לייב, השתמד לא עלינו." "דווקא היה שקט וזכר את כל ספרי הקודש בחנות בעל פה. ה' ישמור." בשבעה נשא הרב זינגר דרשה על בנו של רבינו גרשום שהשתמד, "וישב עליו רבינו גרשום שבעה. גלוי וידוע לפני שוכן מְעוֹנָה שכרבינו גרשום, כך ליבו של רבי דוד היושב לפנינו זך ואין בו מתום", זעק הרב. נחמה ישבה שפופה בחדר הסמוך ולצידה שכנות שבאו לסעוד אותה באבלה. בדומיה שומעת את דברי הרב ודמה מבעבע. "רשע", מלמלה פתאום, "רשע". קולה גבר, נעמדה בפתח הסלון. הרב הביט בה מבולבל, דוויד תלה בה עיניים מתחננות. "רשע!" צעקה והצביעה על בעלה, "רשע! רשע! רשע!" "נחמה", קראה לה הרבנית אלישבע זינגר, "נחמה אוי בואי, נחמל'ה!" אבל נחמה התנערה מאחיזתה, פוסעת למרכז הסלון ופותחת את ארון הקודש הקטן. "דוד לנדאו רשע!" הכריזה וקולה נשמע כחרחור. מן הרחוב נאספו נערים סקרנים. "יש כאן רופא?" נחמה קרסה תחתיה. מתנדבי 'הצלה' העלוה לאלונקה. עיניה פעורות והיא מתנשמת בכבדות, עורה בוהק מזיעה והיא ממלמלת לעבר בעלה "יודל'ה שלי, איפה הוא? לקחת לי אותו. רשע אתה. רשע". "רבויתיי!" קרא הרב זינגר וליטף את זקנו המאפיר, "רבויתיי! החש בראשו יעסוק בתורה, לא כל שכן החש בנפשו? ואנו בשעת הצער, עם רבי דוד שלנו, בואו ונלמד!" ובאמרו זו נטל את 'שבט הלוי' דיבור המתחיל 'וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה' ובנעימה למדנית החל מקריא ומבאר.

 

מורדי מילר כתב את הסיפור, הסיפור הודפס במקור בגליון מספר 5 של המגאזין 'קאנון', ונכתב בשנתו הרביעית ללימודיו של מורדי מילר במרכז האקדמי שלם.

רוצים לדעת עוד על פילוסופיה מערבית והגות יהודית?
בואו ליום הפתוח בתאריך 27.04
מלאו את הטופס ונציג מחלקת גיוס סטודנטים ייצור אתכם קשר בהקדם.