עובדות, אמונות ונחמה: מחשבות על 'פרגמטיזם'
לפי השיטה הפרגמטית האמת אינה מוחלטת – היא יחסית כלפי זמן ומקום ומכוונת לפי ההתקדמות וההכתבות של עולם המדע. הסטודנטית ליזה זאוטנר פותחת את ספרו של ויליאם ג'יימס, מסתכלת לפרגמטיזם בעיניים ויוצאת לחקר האמת.
"ביכולתנו לחקור את האלוהים שלנו רק על ידי חקירת כל מה שברא. אך אנו יכולים ליהנות מהאלוהים שלנו, אם יש לנו אלוהים, עוד לפני שתושלם כל המלאכה הזאת". (ויליאם ג'יימס, פרגמטיזם)
במסגרת חוג הקריאה בפילוסופיה בתוכנית להגות יהודית ופילוסופיה במרכז האקדמי "שלם" זכיתי להכיר את השיטה שמאפשרת לי ליהנות משני העולמות הללו, דרך קריאה ודיון עמוק על יסודות הספר "פרגמטיזם" של ויליאם ג'יימס. הספר מאגד שמונה הרצאות שונות שניתנו בבוסטון ובקולומביה בשנים 1906–1907, שבמהלכן מתווה ג'יימס את קווי המתאר של הזרם הפרגמטי. לצד תיאורים ציוריים ספרותיים, שלא היו מביישים את אחיו הצעיר, הסופר הנודע הנרי ג'יימס, הוא מבצע הבחנות פסיכולוגיות שלא ניתן להתכחש לדיוקן המפליא ומציב אתגר מול עמיתיו הפילוסופים, בין אם הם בין החיים ובין אם לאו. היכולת לתאר מציאות אנושית ומשכנעת ולשזור בעדה חוטים שונים של אבחנות מקוריות בדיסציפלינות שונות משקפת במידה רבה את רבגוניות עיסוקיו ואת הססגוניות של דמותו, כפי שעולה מתיאור קצר של חייו.
הוא נולד בשנת 1842 בניו יורק, החל את השאיפה שלו לקריירה כאיש רוח דווקא כאומן, אך לאחר תקופה קצרה עזב את לימודי הציור לטובת לימודי מדע ובעקבותיהם רפואה. לאחר שסיים את הכשרתו, הוא בחר שלא לעסוק ברפואה כלל, ופנה למחקר פסיכולוגי, כדי לעסוק ברפואת הנפש. הוא היה הראשון להקים מעבדה אמפירית בתחום, כתב ספר פורץ דרך על יסודות הפסיכולוגיה ונחשב עד היום לאחד מאבות הפסיכולוגיה המודרנית. רק לאחר שהטביע את חותמו בעולם זה, הוא נפנה לעסוק באופן רציני בפילוסופיה ולימד בהרווארד עד למותו בשנת 1910.
סדרת ההרצאות המופיעות ב"פרגמטיזם" פותחות צוהר להשקפת עולם פילוסופית אנושית ביותר, שפוגשת חוויות ארציות, יומיומיות. בכך, ההשפעה שלו חורגת מגבולות מגדל השן של מביני הדבר, כפי שהוא מתאר חלקים נרחבים בפילוסופיה בדורו, ונוגעת בכל אדם פשוט. בהתאם, לצד העובדה שהפרגמטיזם הוא פילוסופיה שמציעה גישה חדשה לבחינת השאלות הפילוסופיות הגדולות של כל הזמנים, אני מצאתי אותה כפילוסופיה אישית ומנחמת, שמאפשרת לחיות עם סתירות וליהנות מהן, להאמין בחומר מדעי וברוח האלוהי גם יחד.
אז מה זה בעצם פרגמטיזם? במילותיו של ג'יימס זו "ראשית, שיטה; שנית, הסבר של האופן שבו אמיתות נוצרות". כולנו מוצאים את עצמנו מתווכחים, פעם אחר פעם, על אותו הדבר בדיוק, במעין רוטינה קבועה שלא נראית כאפשרית לעצירה. אני לדוגמה מוצאת את עצמי מתווכחת עם אחי, כבר יותר מעשור, על השאלה אם אנשים נהיים שמחים יותר או פחות עם התקדמות ההיסטוריה. אם נבקש מג'יימס לשמש מגשר, הוא יציע לנו לבדוק את כל אחד מהצדדים על ידי בחינת ההשלכות המעשיות שיש לכל אחד מהם. "מה עשוי להיות ההבדל המעשי אם רעיון זה דווקא, ולא האחר, הינו אמיתי?" זו השאלה בה"א הידיעה שמעסיקה את הפרגמטיסט. אם אין הבדל נראה לעין, אזי למעשה הוויכוח הוא חסר שחר. הפרגמטיזם מפנה עורף לדיונים מופשטים, מנותקים מהחוויה המוחשית של האדם, ומפנה מקום לכל מה שממשי, קונקרטי ומשפיע באופן ישיר על החיים. זוהי למעשה כל השיטה.
אך כפי שכבר ציינתי, הפרגמטיזם אינו שיטה גרידא, אלא לא פחות מכך, הסבר לדרך שבה אנחנו מקבלים אמיתות חדשות. כל אחת ואחד מאתנו אוחזים במערכת שלמה של האמנות[1] שמתפקדות עבורנו כאמת לכל דבר, אבל בכל רגע ורגע אנחנו צוברים חוויות חדשות. לעיתים קרובות הן לא מספקות שום מידע חדש שמעמיד למבחן את מה שאנחנו כבר יודעים; אך לפעמים התכנים שהחוויות הללו מביאות עימן מחייבים ארגון מחדש. חוויה מסוימת עשויה להעמיד במבחן אמת שקיימת אצלי במאגר הדעות. התוצאה המיידית תהיה מצוקה פנימית. הפתרון ההגיוני ביותר יהיה כמובן לשנות את מצבור הדעות הישן שלי, לא? אך ג'יימס, ברגע בולט של חבישת כובע הפסיכולוג בספר, מסביר לנו שהדבר לא כל כך פשוט. מסתבר שבכל הנוגע לדעות שלנו אנחנו שמרנים באופן קיצוני, כך שנעשה הכול כדי לשמור על מצבור האמיתות הקיים שלנו, לפני שניאלץ לוותר ולו על אחת מהן. "גם המהפכה האלימה ביותר בהאמנותיו של פרט כלשהו לא תצליח לפגוע ברוב מערך האמנותיו הישן", אומר לנו ג'יימס ובהמשך, ברגע ספרותי שנון, הוא מתאר את תהליך קבלת האמת שלנו כמגהץ, שמגהץ את הקמטים שנוצרים בעקבות השינוי שנגרם עקב טלטלת המידע החדש.
הרגישים דיים לניואנסים יוכלו לזהות מבעד לשני עקרונות השיטה הללו בסיס משותף. האמת, כפי שאנו רגילים לתפוס אותה, מקבלת תפנית חדה. גם משיטת יישוב השאלות וגם מתיאור קבלת האמיתות, עולה ניחוח סובייקטיבי מובהק. אמת אובייקטיבית, שלא עוברת דרך המגהץ האנושי שמתאים אותה לניסיון הישן, פשוט לא קיימת. רעיון נעשה אמיתי ביחס ישיר להצלחה שלו בתיווך ובאופן רדיקלי יותר – לערך הממשי שיש לו על החיים. ובפשטות – ויכוחים ראויים להִיסֵב סביב שאלות בעלות ערך ממשי ומעשי, ודבר נהיה אמיתי בתנאי שהאמונה בו מועילה לחיינו. העדשה שדרכה נתבונן על העולם, אם נבחר להיות פרגמטיסטים, תהיה החוויה האנושית, האישית והסובייקטיבית.
ככל שאני מרכיבה את העדשה הזו יותר, כך אני מוצאת אותה מועילה, ולפי הגדרתו של ג'יימס, גם אמיתית יותר. כדי להדגים זאת, אתחיל בדוגמה ממשית, ממש מהשבועות האחרונים. יש לי חברה טובה בשם אנה, שסיימה לאחרונה תואר שני במתמטיקה ובמדעי המחשב. ערב אחד, נפגשנו כמה חברים והשתעשענו בוויכוחים הרי גורל על פשר ומהות. נגררנו במהרה לשאלה אם הכול קבוע מראש, או שיש לנו השפעה ורצון חופשי. למעשה, גם ג'יימס, בהרצאתו השלישית, הצביע על השאלה הזו כדוגמה לסוגיה פילוסופית ולפתרון פרגמטי אפשרי. התשובות שלו ושל אנה חידדו לי זו את זו. אנה מאמינה שהעולם הוא רצף של קודים מתמטיים מסובכים שמובילים האחד למשנהו, בשרשרת בלתי ניתנת להתקה של סיבה ותוצאה. אין דרך מילוט, היא אומרת. גם האדם נתון למערכת חוקים מתמטית. אך יחד עם זאת, אנה מעדיפה לא לחיות את חייה כ"תפוח אדמה"; היא מסרבת לשבת על הספה ולצפות בחייה חולפים אל מולה כמו סדרה טובה. והדרך היחידה עבורה לצאת מהמצב הדומם הזה היא להאמין שלרצון החופשי שלה ולבחירות המעשיות שלה אכן יש השפעה.
זה אולי עלול להיראות לחלקנו כסתירה צורמת, אולי אפילו ככפירה באמת, לביקורתיים יותר. אבל למעשה, אין אחד מאיתנו שלא עושה את זה. כולנו מקבלים רעיונות כאמיתיים ביחס ישר למידת התועלת שהם מספקים עבורנו. כל אחד מאיתנו אוחז באמונות שונות, שלא בהכרח דרות בכפיפה אחת, אך אנו מצליחים ליישב אותן על ידי טשטוש הולם של הסתירות וגיהוץ הקמטים. תשובתו של ג'יימס לשאלת הרצון החופשי אומרת בדיוק את זה. הערך המעשי של שאלה זו הוא לא יותר מהבטחה, או אם תרצו, נחמה. התחושה שהעתיד שלנו הוא לוט בערפל, ואנו חסרי יכולת השפעה או אפילו הצצה בו, היא שמעוררת בנו את הצורך באמונה שהרצון שלנו אכן חופשי. כמספקת מענה לייאוש מאי הוודאות, חשיבותה הפרגמטית אינה מוטלת בספק. אך לצד זאת הפרגמטיזם ימשיך לשאול כל הזמן "מה יהיה על העולם" (110) וכדי לענות על שאלה זו הוא ימשיך לבחון את העובדות עצמן. האמונה ברצון חופשי היא בעלת יתרונות פרגמטיים, אך היא אינה מונעת מאנה, או מפרגמטיסטים אחרים, להמשיך לתור אחר התשובה המדעית לסיבתיות הדברים.
ככל שעובר הזמן אני מבינה טוב יותר את ג'יימס. הקריאה בספרו הייתה עבורי סוג של מהפכה. היא ללא ספק אילצה את מערכת ההאמנות שלי ליישב אמת חדשה שהרעידה את כל מגדל האמיתות שנוצר אצלי בעשרים ושבע שנות חיי. עד כה, נהניתי מוויכוח טוב מבלי לשאול את עצמי ולו לרגע אם יש הבדל אמיתי בין האמת שלי לאמת של העומד מולי. אני לומדת פילוסופיה ב"שלם" מתוך אמונה שכלל הידיעות שאני צוברת יוכלו לבסוף להתגבש לכדי אמת סופית, אובייקטיבית, שתביא לכדי פתירת כל השאלות. ונדמה לי שזו לא רק אני. למעשה, כל פילוסוף שפגשתי בדרך עד כה כתב מתוך נקודת המוצא הפשוטה, שלפיה קיימת אמת אובייקטיבית ושהוא-הוא האוחז בשיטה הראויה למציאתה. ופתאום, מגיע ג'יימס, טורף עבורנו את כל הקלפים, ומציף בעיות חדשות אל פני השטח. קבלה מוחלטת של הרעיון הפרגמטי נראית לי לעיתים כוויתור על יותר מדי ממערכת האמונות שלי. יותר מכך, עקרון האמת שעומד בבסיס הפרגמטיזם גורם לי לא פעם לתהות אם קיימת אפשרות לדיון פילוסופי מתמשך, אם אין ולו אמת אחת שאנו יכולים לדבר עליה מחוץ להקשר של התועלת הסובייקטיבית שלה.
ואולי גם כאן אני יכולה בעדינות לנסות ולפתור את השאלה על ידי החלת העיקרון הפרגמטי עליה. אולי אני יכולה לקבל את הרעיון שהאמיתות נקבעות ביחס ישיר לתועלת שלהן ולבחון את העולם שסביבי מתוך רעיון זה, אך בו בזמן לא לוותר על האפשרות שמעבר לכל מה שנוכל אי פעם לחקור באמצעות האמצעים המוגבלים שבידינו, קיימת אמת אחרת, שעומדת יציבה גם אם אף אדם לא מוצא אותה מועילה.
ליזה זאוטנר היא סטודנטית שנה ב' בתוכנית ללימודי פילוסופיה והגות יהודית במרכז האקדמי שלם.
הערות:
[1] משמעות המילה האמנות בשפה פילוסופית-פסיכולוגית היא מה שאדם תופס כנכון.