email facebook google print twitter line background black loading small loading stars icon
Scroll to top

Top

שאלת משמעות החיים

הפילוסוף של המדע לא מפחד לשאול את השאלה הקשה ביותר.
שאלת משמעות החיים

הפילוסופיה מלאה בבעיות ובקושיות. רוב-רובן של בעיות הפילוסופיה ימיהן כימי הפילוסופיה עצמה, ולפחות מאז ימיו של אפלטון (שעליו נאמר כי כל הפילוסופיה המערבית היא אך הערות שוליים לדבריו), ישנה הסכמה על שאלותיה המרכזיות של הפילוסופיה. אלא שהפילוסופיה מתקשה להשיב תשובות גמורות על השאלות שהיא מציבה, ולכל תשובה הניתנת על ידי פילוסוף כלשהו לשאלה כלשהי, קמים פילוסופים המערערים על התשובה ומציעים פתרונות משלהם. האם יש רצון חופשי? תלוי את מי שואלים. האם הייתה ראשית לזמן? כנ"ל. האם אלוהים קיים? וכו' וכו'...

משום כך קשה מאוד להצביע על בעיותיה הדוחקות או ה"דחופות" ביותר של הפילוסופיה, כי בניגוד למדע (שבו ניתנות גם תשובות מוסכמות פחות-או-יותר לשאלות), הפילוסופיה שואלת הרבה יותר משהיא משיבה, ובעיות הפילוסופיה הדוחקות ביותר הן גם בעיותיה הוותיקות ביותר.

עם זאת, נראה לי כי יש בעיה אחת שהיא דוחקת וחריפה יותר מבעיות הפילוסופיה האחרות. אלבר קאמי קבע בתחילת המסה המפורסמת שלו "המיתוס של סיזיפוס", כי "בעיה פילוסופית רצינית אמיתית יש רק אחת: ההתאבדות".[1] קאמי התכוון למה שמכוּנֶה על פי רוב "שאלת משמעות החיים"; והצדק היה עימו, משום ששאלה זו קודמת, לפחות מבחינות מסוימות, ליתר השאלות שפילוסופים עשויים להעלות: לפני שנחליט כי ראוי לעסוק (למשל) בשאלת ראשיתו של הזמן או בסוגיית הרצון החופשי, מוטל עלינו להכריע אם לחיינו יש בכלל איזשהו טעם, איזשהו מובן, או איזושהי משמעות; שהרי אחרת – מדוע בכלל לעסוק בבעיות פילוסופיות (או בעיות מכל סוג שהוא), ומדוע בכלל ראוי לעסוק בדבר-מה? משום כך, קבע קאמי, "מכל השאלות משמעות החיים היא השאלה הדוחקת ביותר".[2]

לא רבים יודעים זאת, אבל שאלת משמעות החיים היא שאלה חדשה יחסית בתולדות הפילוסופיה, ולמרות שהיו פילוסופים רבים שעסקו בהיבטים מסוימים שלה, רק באמצע המאה השמונה-עשרה התנסחה השאלה באופן מפורש פחות או יותר.[3] במאות הבאות – ובייחוד במאה העשרים – הפכה שאלת משמעות החיים לאחת הבעיות הנידונות ביותר לא רק בפילוסופיה אלא גם בספרות, באומנות, בפסיכולוגיה ובתחומים רבים נוספים. הסופר לב טולסטוי ביטא אותה, כמדומני, באופן המפורש והצלול ביותר במסתו האוטוביוגרפית "וידוי", שבה סיפר כי בשלב מסוים בחייו איבד לחלוטין את תחושת המשמעות של חייו:

הציור של סיזיפוס על-ידי טיציאן

'עונשו של סיזיפוס', טיציאן, 1549.

לא הייתי מסוגל לייחס שום משמעות מתקבלת על הדעת לאף אחד ממעשיי, ואף לא לכל חיי. דבר אחד בלבד עורר בי פליאה: איך יכולתי שלא להבין זאת מלכתחילה? כולם יודעים זאת כל כך מזמן. אם לא היום, אז מחר יבואו מחלות ומוות ויפקדו (וכבר פקדו) את אהוביי ואותי, דבר לא יישאר חוץ מצחנה ותולעים. מעשיי, יהיו אשר יהיו, יישכחו כולם – במוקדם או במאוחר, וגם אני לא אהיה עוד. אז לשם מה הטורח? איך אדם מסוגל לחיות ולא לראות זאת – הנה זה פלא! אפשר לחיות רק כל עוד אתה שיכור מן החיים. כשתתפכח, לא תוכל שלא לראות שכל זאת אינו אלא אחיזת עיניים, ולא זאת בלבד, אלא אחיזת עיניים אווילית! זה הדבר: אפילו אין כאן שנינה ושעשוע, אלא אכזריות וטיפשות גרידא.[4]

השאלה חריפה ודוחקת לא רק משום שהיא קודמת (כדבריו של קאמי) לבעיות הפילוסופיה האחרות, אלא גם משום שבעידן הזה (שיש המכנים "פוסטמודרני") נדמה כי רבים מאוד איבדו את התחושה שיש לחייהם משמעות. נראה כי בימינו רבים מאוד הצעירים והמבוגרים הטוענים כי לחיים (לא רק לחייהם שלהם אלא לחיים בכלל) אין שום משמעות, או שהם מתבצרים בעמדה רלטיוויסטית-סובייקטיביסטית ומכריזים כי משמעותם של החיים אינה אובייקטיבית וכי כל אדם קובע לעצמו את משמעות חייו לפי ראות עיניו. לפי השקפה זו, בני אדם שאינם מצליחים למצוא את משמעות חייהם נידונו לחיים נטולי משמעות, שהרי אין שום קריטריון "חיצוני" שבאמצעותו נוכל לקבוע מהי משמעות חייו של אדם (לא כל שכן את משמעות חייו של "האדם", בה"א הידיעה).

לעמדה הרלטיוויסטית-סובייקטיביסטית ביחס למשמעות החיים יש השלכות פילוסופיות וקיומיות חמורות. אם אדם מסוים בוחר (נניח) להיות רוצח סדרתי, ותופס אורח-חיים זה כבעל משמעות, כי אז – לפי עמדה זו – אכן יש לחייו משמעות; באותה מידה, אם אדם אינו חש כי יש לחייו משמעות, כי אז אין זה משנה בעצם כיצד הוא חי את חייו (הוא יכול, למשל, לעזור לאחרים, ליצור אומנות גדולה, או להיות מדען המצעיד קדימה את הידע האנושי) – משום שלחיים אלו לא תהיה בעצם משמעות כלל. נדמה לי שמשום כך העמדה הרלטיוויסטית היא עמדה שלא ראוי להחזיק בה, לא רק משום שהיא עשויה להוביל לתוצאות הרסניות (הן לפרט והן לחברה), אלא גם מפני שהיא עומדת בניגוד לאינטואיציה הבסיסית שיש לנו בנוגע לסוגיית משמעותם של החיים.[5]

אבל אם נדחה את העמדה הרלטיוויסטית בנוגע למשמעות החיים, מה נוכל לטעון אז? שלחיים יש משמעות "אובייקטיבית" או "אבסולוטית"? ומה יהיו אז הקריטריונים שבאמצעותם נוכל לקבוע אם חייו של אדם כלשהו הם משמעותיים או לא? האם לכל חיים יש משמעות? האם משמעותם של החיים היא תמיד אחת, בכל זמן ובכל מקום? אלו הן קושיות כבדות משקל, והפילוסופיה טרם נתנה עליהן תשובות מספקות.[6]

ד"ר יקי מנשנפרוינד הוא מרצה בחוג ללימודי פילוסופיה מערבית והגות יהודית במרכז האקדמי שלם.

אהבתם את המאמר? אולי תאהבו גם את 'דת ומדע חלק ג': דרווין, הברירה הטבעית והאמונה' או את 'המוסר הטוב והיחס הרע': סמינר על רלטיוויזם מוסרי' מאת ד"ר יקי מנשנפרוינד.

מתעניינים בתואר שנותן לכם השכלה רחבה?
הירשמו לתואר ראשון במרכז האקדמי שלם.
מלאו את הטופס ונציג מחלקת גיוס סטודנטים ייצור אתכם קשר בהקדם.

הערות:

[1] אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד, עם עובד, 1978, עמ' 13.

[2] שם.

[3] ראו: עדו לנדאו, "מדוע עלתה שאלת משמעות החיים במאתיים וחמישים השנים האחרונות?", בתוך: אסא כשר (עורך), משמעות החיים, הקיבוץ המאוחד ועמותת יהורז, 1999, עמ' 69–77.

[4] לב טולסטוי, כתבי הגות, מתרגמת: דינה מרקון, כרמל, 2015, עמ' 44-45.

[5] נניח שהיינו לומדים כי אברהם לינקולן סבר כי לחייו אין כל משמעות; האם היינו מסכימים לטעון כי לחייו אכן לא הייתה משמעות כלשהי? נראה לי שזוהי מסקנה אבסורדית. אני חושב שנעדיף לטעון כי למרות תחושתו הסובייקטיבית, חייו של לינקולן היו דווקא משמעותיים ביותר, ואף נביע צער על שלא עלה בידו להבין זאת...

[6] לדיון מעמיק ועדכני בשאלת משמעות החיים מזווית פילוסופית ראו: Iddo Landau, Finding Meaning in an Imperfect World, Oxford University Press, 2017.