email facebook google print twitter line background black loading small loading stars icon
Scroll to top

Top

מטריקס, טרומן ואפלטון: המסע המאתגר מן הבערות אל האור

במאה הרביעית והחמישית לפני הספירה, שנים רבות לפני שניאו פגש את מורפיוס, כבר הונחו היסודות הפילוסופיים לסרט "המטריקס". מה הקשר בין אפלטון ואחד הסרטים הזכורים ביותר משנות ה-90 של המאה ה-20? קחו את הכמוסה האדומה וצאו איתנו למסע אל גילוי האמת
מטריקס, טרומן ואפלטון: המסע המאתגר מן הבערות אל האור

"המטריקס הוא בכל מקום. הוא מקיף אותנו. אפילו עכשיו, בחדר זה ממש. אתה יכול לראות אותו כשאתה מתבונן מבעד לחלון, או כאשר אתה מדליק את הטלוויזיה. אתה יכול להרגיש אותו אפילו כאשר אתה בעבודה, כאשר אתה הולך לכנסייה, כשאתה משלם את המיסים שלך. הוא העולם שנמשך מעל עיניך בכדי לגרום לך להיות עיוור לאמת" (המטריקס, 1999).

בשנת 1999 יצא לאקרנים סרט מדע בדיוני שובר קופות שגרר אחריו אינספור חיקויים, פארודיות ופרשנויות. "המטריקס" אולי כלל ערימות של אפקטים משוכללים לזמנם ושפע של מלבושים עתידניים, אך הסיפור שעומד בבסיס העלילה עוסק בסוגיה עתיקת יומין: תפיסת מציאות מעוותת ומסע אל האמת.

משל המערה של אפלטון: על צללים ומציאות

הסמל המוכר ביותר של הדיון בנושא תפיסת המציאות הוא "משל המערה" של אפלטון. אפלטון הוא התלמיד הנודע ביותר של הפילוסוף סוקרטס, אשר כה התרשם מדברי מורו ומחנכו, שהעלה אותם על הכתב. רק בזכותו נותר לנו דבר מה מחוכמתו של סוקרטס, שכן הוא עצמו לא נהג לכתוב את הגיגיו.

משל המערה של אפלטון

איור המתאר את משל המערה של אפלטון

סמוך למותו של סוקרטס כתב אפלטון את "משל המערה", כחלק מחיבור רחב יותר בשם "הרפובליקה" או "המדינה". המשל עוסק במסע מפרך מהבערות אל הידיעה, ושואל את השאלה: כיצד אנו מגיעים למסקנה שמשהו הוא בגדר "ידיעה" והאם ניתן לסמוך על חושינו כדי להגיע למסקנה שמשהו הוא אכן קיים ונכון. ענף זה בפילוסופיה נקרא אפיסטמולוגיה, או "תורת ההכרה". במשל מדגים לנו אפלטון שחוש הראייה, על אף שהוא חוש חזק מאוד שעליו אנו מבססים הרבה מהתפיסות שלנו לגבי העולם הממשי, הוא חוש מתעתע שגם עליו לא ניתן לסמוך.

המשל נפתח, כמו רבים מכתביו הראשונים של אפלטון, בדיאלוג בין מורו והמנטור שלו סוקרטס, לבין אחיו של אפלטון, גלוקון. המשל עצמו פשוט למדי: סוקרטס מתאר לגלוקון קבוצה של אנשים הישובים בתוך מערה. אותה קבוצה כבולה בשלשלאות לקיר המערה, כשגבם מופנה לפתח המערה. כל שהם רואים הוא את הקיר. מאחורי הקבוצה מצויה מדורה תמידית המאירה את פנים המערה. בעולם החיצוני עוברות דמויות מול פתח המערה, והלהבה יוצרת צללים הנעים על פני הקיר שהקבוצה מביטה בו. מבחינת תושבי המערה, שמעולם לא יצאו החוצה, או חוו דבר פרט לפנים המערה, הצללים הן דמויות בפני עצמן, הן האמת והמציאות. בפועל, הצללים הם רק שיקוף משני למציאות עצמה, או אם תרצו: מציאות מדומה.

המסקנה היא שעל אף שהאנשים הסתמכו על חוש הראייה כדי להגיע למסקנה לגבי תפיסת המציאות, הרי שבפועל חוש הראייה תעתע בהם. הרעיון שניסה אפלטון להמחיש הוא שכל עוד אנו נתונים למגבלות של התפיסה האנושית המתבססת בעיקר על החושים, לא נוכל להגיע לאמת. השמש במשל מסמלת אמת חד משמעית וקיימת המצויה מחוץ ליכולתנו להבין ולתפוס. איך נוכל להגיע אליה? נצטרך לצורך כך מדריכים שיובילו אותנו צעד אחר צעד לחשיפת האמת.
ציטוט מהמאמר 1העניין הוא שגילוי האמת עשוי להיות מסע ארוך, מטלטל ולא נעים. אפלטון יודע זאת ומציף את השאלה הבאה: כיצד יתמודד אחד מאנשי המערה אם לפתע יתיר עצמו מכבליו ויגלה את העולם שמחוץ למציאות שבה הוא חי? על פי אפלטון, אדם זה לא יוכל להכיל את המציאות שמחוץ למערה, ויחזור חזרה למערה. אך מה, תוהה אפלטון, אם יגיע מישהו אחר שיגרור את אותו האדם בכוח כלפי חוץ? זה יהיה מסע קשה ולא נעים, ותחילה הוא לא יוכל להסתכל על השמש אלא רק על צללים והשתקפויות, אך לבסוף יוכל להסתכל ישירות לשמש.

אם זה יקרה, משער אפלטון, ירצה אותו אדם לחזור למערה ולשחרר גם את אחיו הכבולים, כדי שיראו את המציאות כפי שהיא ויביטו אל השמש. השמש מייצגת רעיונות פילוסופיים נאורים, והמערה – בערות. את הרעיונות הנאורים יתקשו אנשים שחיו את כל חייהם בבערות לראות, אך אם יהיה להם מדריך נכון ונחוש שלא יחשוש להובילם יד ביד עד אשר יראו ויבינו, הם ילמדו. הם יפנימו את הכלל הפילוסופי עתיק היומין: "הטל ספק בכול".

"המופע של טרומן": לא רק ביקורת על תוכניות ריאליטי

מציאות מדומה הנוסכת עיוורון על פני החברה, שממנו היא צריכה להתנער, היא מוטיב חוזר בספרים, במחזות ובקולנוע. רק בשנה האחרונה יצאה הסדרה West World, שהשאירה מיליוני צופים מרותקים למסכי הטלוויזיה בעוד חבורת דמויות משוטטות במציאות מדומה שנוצרה להנאתן.

ג'ים קארי במופע של טרומן

ג'ים קארי ב'מופע של טרומן', צילום מסך

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לסרט המממש על המסך את המציאות המדומה במערה של אפלטון נמצאת בדרמה-הקומית "המופע של טרומן" בכיכובו של ג'ים קארי. הסרט עטור הפרסים, היה להצלחה מסחררת כשיצא לקולנוע בשנת 1998, שנה בלבד לפני שהסרט "המטריקס" יחקור אף הוא מציאות מדומה, עם פחות הומור והרבה יותר אקשן.

ג'ים קארי משחק את טרומן בורבנק, שחי למעשה על סט ענק, ומככב בסרט על חייו שלו, כל זאת מבלי ידיעתו. רבות דובר על "המופע של טרומן" בהקשר של תוכניות ריאליטי, ומובן שזהו חלק מרכזי כאן, אך יש כאן גם ממד נוסף. טרומן, החי את חייו בתוך סט הוליוודי, סבור כל העת שהוא חי על אי קטן ומבודד. האמת מתחוורת לו כשבשנה ה-30 לחייו, כמה אירועים חריגים מתרחשים על ה"סט" של חייו. בסיומו של מאבק מתמשך עם הקרעים במציאות שבה היה חי במהלך שלושים שנות חייו, מחליט טרומן לעזוב את האי על אף הפחד מטביעה שקאסט השחקנים המוכשר ומפיקי התוכנית החדירו בו מגיל קטן על מנת למנוע את בריחתו מהאי. הקהל הכפול הצופה בתוכנית (הקהל הצופה ב"מופע של טרומן" כתוכנית ריאליטי במסגרת העולם הבדיוני של הסרט, והקהל הצופה בסרט ההוליוודי הנקרא באותו השם ממש) מעודד את טרומן להעז ולגלות את האמת.
ציטוט מהמאמר 2בסצנת הסיום של הסרט, מסביר המפיק של טרומן לטרומן: "הקשב לי, אין יותר אמת בעולם החיצוני מבעולם שאני יצרתי למענך. בחוץ יש שקרים ותרמיות, בעולם שלי אין לך ממה לחשוש... אינך יכול לעזוב. אתה שייך לכאן, איתי". אבל טרומן קד קידה אחרונה לקהל שצפה בו כל חייו, ויוצא דרך דלת הסט הנסתרת לחיים חדשים ולא נודעים. המסר של אפלטון נשמר: הבחירה באמת, גם אם היא קשה ולא נעימה לנו – היא הבחירה הנכונה.

"בורות היא אושר": לעזוב או להישאר במטריקס?

בדומה לעולם המדומה של טרומן, גם ניאו, גיבור "המטריקס", חי בעולם מדומה. אך יש הבדלים ברורים בין השניים: ראשית, בעוד טרומן הוא האדם היחיד המצוי במערת הבערות של עצמו, ניאו נמצא במערת הבערות יחד עם שאר האנושות, למעט קבוצת אנשים קטנה הנמצאת מחוץ למערה. שנית, בעוד המניע ליצירת עולמו של טרומן הוא בידורי – תוכנית ריאליטי, המניע ליצירת העולם המדומה – "המטריקס" – הוא אפל: קבוצת חייזרים המשתמשת בגוף האנושי ליצירת אנרגיה, כאשר הוא כלל אינו יודע זאת כיוון שמוחו מייצר לו "מטריקס" – עולם בדיוני שנראה ממש כמו העולם שבו אנו חיים כיום.

Matrix FAIR USE

לעזוב או להישאר במטריקס? צילום מסך'

הדילמה הנודעת ביותר בסרט היא הרגע שבו ניאו נדרש להכריע אם לבלוע גלולה כחולה ולהישאר בבורותו, או לבלוע גלולה אדומה שתחשוף בפניו את האמת. הבחירה של האמת על פני הבורות והעיוורון היא בהחלט לא פשוטה, אך הקושי הגדול מגיע רגע לאחר הבחירה לצלול אל האמת, כאשר מתברר שהאמת עגומה, והחיים בה קשים ומאתגרים. אחד מחברי הצוות של ניאו, שמתברר בהמשך כבוגד, מודה שהוא שואל את עצמו בחרטה: "למה בלעתי את הגלולה האדומה?" בהמשך, אותה דמות מתארת היטב את הברכה שבבערות. באותה סצנה יושב הבוגד עם אחד מסוכני המטריקס ואוכל סטייק שגורם לו להרהור פילוסופי: "אני יודע שהסטייק הזה לא קיים. אני יודע שכשאני מכניס אותו לפי, המטריקס אומר למוחי שהוא עסיסי וטעים. אבל אחרי תשע שנים, אתה יודע מה הבנתי? בורות היא האושר". האם אנחנו היינו בולעים את הגלולה האדומה לאחר שראינו מה מצפה לנו לאחר מכן? סביר להניח שחלק גדול מאיתנו היה חפץ לקחת את הגלולה הכחולה ולהישאר בתוך המערה.

 

התמונות במאמר: שימוש הוגן

אהבתם את המאמר? אולי תאהבו גם את 'ממשחקי הכס לווסטוורלד: תולדות הציניות החדשה' מאת יקי מנשנפרויד.

מתעניינים בתואר שנותן לכם השכלה רחבה?
בואו ליום הפתוח בתאריך 21.12
מלאו את הטופס ונציג מחלקת גיוס סטודנטים ייצור אתכם קשר בהקדם.